 |
יבבני ככל שיהיה, אני שותף לכמה מן הרעיונות המובעים בטקסט הזה, ובכל זאת אני חולק על יסודותיו. קודם כול, "את יפה" אינה מחמאה. אולי זה מחמאה להורים. זה לא שונה עקרונית מלומר "את גבוהה" או "את מרכיבה משקפיים." יש גנים, זה מה יצא. אולי אחרי ניתוח פלסטי קיצוני שתכנן המנותח עצמו זו תהיה מחמאה. זה כמו שאומרים "איזה שם יפה יש לך." מה זה קשור אליי? תגידו לאימא שלי. השם שלי אינו אני כפי שהמראה שלי אינו אני. ואני חושב שזה העניין החשוב ביותר פה: מראהו של אדם הוא כעין זנב, אינו נתפס בעיני האדם עצמו, הוא חיצוני, ספח אם לא סרח. האדם מרגיש את כל עצמו באלף דרכים ועוצמות – אבל לא את מראהו. אנחנו מרגישים כאב בטן, אבל לא רואים את זה. אנחנו מרגישים צער, אבל גם זה פנימי. אני יכול להרגיש אלף דקירות באלף מקומות, אבל מבחוץ כל מה שרואים זה צבע שערי או מבנה גופי שדווקא אותם איני רואה ואיני מרגיש.
הבעיה המכוננת פה בעיניי היא הפער הזה בין פנים וחוץ, בין האדם התופס עצמו לבין האופן שבו הוא נתפס. הבעיה ב"את יפה" מתחילה ב"את." כמה קל לומר "את". מי את? רינה. האם אני רינה? האם יש רינה אחת או מאה תת-רינות? יש אלף "אני" אשר מגובשים ל"את" או "היא" בהינף לשון או קולמוס. יש אני ביולוגי ויש אני משפחתי ויש אני כלכלי ויש איזה כתם בלתי ידוע שמחבר בין הקצוות של כל האני לסוגיהם ואולי זה אני ואולי המתח ביניהם הוא אני. אין לי שאלה קשה יותר מ"מה שלומך." כאילו יש איזה "אור" אחד ואולי שלום לו ואולי לא. רק להתחיל להחליט בבוקר לאיזה אני להתייחס בתשובתי מביא אותי לידי מגרנה. אבל מבחוץ כמה קל לומר "מה שלומך", לסכם אלף אני פנימיים לידי אתה אחד שיש לו מצבים מוגדרים של שלום.
יש פה בעיה של תיווך לשוני, אשר מטבעו מרדד מורכבויות לידי לסימן אחיד, ויש פה בעיה של סימון האדם מבחוץ באופן שמפספס את הפנים. אלו הן שתי שפות נפרדות: לשון החברה ולשון העצמי. דומה כי כל אקט של אלימות מתחיל ביכולת לקפל אדם לדרגת "את," שלא לומר "הם".ואולי אין אקט הרסני יותר מלומר "אני." בעצם "אני יפה" הוא הרסני יותר. ספק אם במי שמסוגל להביע משפט כזה נותרה איזו חשיבה עצמ(א)ית מעבר ליכולת לנסח את המשפט.
עניינים של הבניה חברתית הם משניים לבעיות הפרספקטיביות והסמיוטיות שמחייב השימוש בשפה. ודומני שהכותבת שוגה מרות כאשר היא כותבת ש" המראה שלי הוא שלי." המראה שלך אינו שלך. קודם כול משום שאת לא מציגה אותו כשלך ברגע שאת לובשת בגדים שקנית בחנות, ואולי בגדים בכלל, כאשר את מסתפרת ומתאפרת – את מכפיפה את המראה של גופך לטעם של אנשים אחרים ומציגה אותו לראווה. אבל חשוב מכך, המראה שלך אינו שלך כי אף על פי שרק לך יש בעלות בלעדית וחוקית עליו, לפחות בחברה שלנו, את לא רואה את עצמך למעט במראה ואנחנו רואים אותך תמיד. מה שאת מראה שייך לצופה וכל עוד את מראה עצמך בחברה המראה שלך הוא ציפור בתוך כלוב ויזואלי. הגבול בין הפנים לחוץ אם כן, אינו חופף את הגבול בין הגוף לעולם, בין מה שאת חשה פיזית לבין מה שאת לא. הגבול עובר מתחת לעור, לא מעליו. העור הוא שטח בבעלות כפולה: השליטה עליו והחישה בו הן שלך, אבל המראה שלו הוא של הצופה.
כדי לגשר על הפער הזה, על ההחפצה הזו שכל כך מטרידה אותך ואינה יותר מפועל יוצא של מגבלות השפה והפרספקטיבה, אין טעם בניסיונות לשווא לעוור את הצופה או לסכור את פיו, אלא לסגת למקום שהוא לא יכול לראות, כלומר לקבל את העובדה שהמראה הוא חיצוני ושאינו שיקוף של הפנימי. הוא חזית הבית שחייבת לתאום את מדיניות העירייה בעניין בתים לשימור, וגם בית לשימור יכול מבפנים להיות מעוצב באיזה סגנון שירצה בעליו.מי שמחליט לוותר על מקרר וחשמל רק משום שהוא גר בעיר העתיקה, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש