 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא בטוח שארצי היה רוצה לקבור את השיר. הוא ידוע כתומך שמאל מתון, לא שמאל קיצוני. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
...ולכן הוא כן היה רוצה לקבור את השיר. מה שכתבתי בתגובה למעלה, שהקריאה היחידה היום (או ב-1974) שעושה את השיר לא מביך היא כסאטירה שמאלנית קיצונית. (ו"מביך" היא מילה חלשה מדי. מביך כמו אלפיים חללים וטראומה לאומית.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שהוא מביך. מה - כה אדירים הביצורים, המשכנות החפורים במעבה האדמה וגו'? ראה הסיפא: כי מלחמתה כה ארוכה / ועל חרבה תחייה (ועל חרבה!)/ על כן השיר מהול גם בתוגה. מלחמה ארוכה וחיים על החרב כוללים גם אלפיים חללים וטראומה לאומית. מי שחי על החרב, מת בחרב. אני אוהבת את השיר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפוץ מאוד בשירים הצבאיים הישראליים שמובע בסוף גם סנטימנט של צער על המלחמה וכמיהה לשלום. זה כמעט סוג של חובה. כל מה שלפני כן משקף בעיניי בצורה המזוקקת ביותר את היהירות והזחיחות המפורסמות של פוסט ששת הימים. רחל שפירא, בהתפעמותה מהביצורים האדירים, אולי רצה שיום אחד הם יכותתו לבתים שלוים, אבל היא בטח לא חשבה שעוד שנה הם יפלו שדודים על יושביהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |