בתשובה לשוקי שמאל, 04/08/14 15:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה היא לא רק מה האפשרויות העומדות לרשות מאן דהוא ברגע נתון. גם אם נקבל את ההנחה שברגע מסוים (לצורך הענין, לאורך כל התקופה שבין כיבוש צרפת לבין הפלישה לנורמנדי) לא היו לבריטים אפשרויות אחרות לפגוע בגרמניה על אדמתה (אם כי היו להם אפשרויות לפגוע בכוחות גרמניים באזורים אחרים של אירופה, וכמובן בצפון אפריקה), נשאלת השאלה האם הם פעלו כדי שתהיינה להם חלופות. לא במקרה ציינתי את העובדה שבעקבות מבצע נזיפה התאפשרה העבודה על פיתוח פצצות חודרות-קרקע או חודרות-ביצורים. הבריטים יכלו להשקיע מאמץ בפיתוח אמצעים שגם היו פוגעים טוב יותר במאמץ המלחמתי הגרמני וגם היו מייעלים את פעולת המפציצים שלהם ומאפשרים המנעות או לפחות צמצום הפצצות השטח. האידאה-פיקס של האריס לגבי שימוש בהפצצות השטח לא ככלי טקטי לגרימת נזק מרבי למאמץ המלחמתי הגרמני אלא ככלי אסטרטגי להכרעת המלחמה הביאה לדחיית פיתוחם של אמצעים כאלה או אף למניעתו. השיפוט המוסרי צריך להתיחס גם לזה. אגב, אם איני טועה הבליץ על לונדון היה תוצאה של הפצצת ברלין ע"י הרא"פ. עד אותה נקודה הלופטוואפה התמקד בהפצצת בסיסי הרא"פ כהכנה למבצע "ארי הים" המתוכנן (הפלישה לבריטניה), ואילו בעקבות זעמו של היטלר על הפצצת ברלין השתנה מוקד הפעילות שלו ועבר להתקפות על ערי בריטניה בכלל ולונדון בפרט. האירוניה שבדבר היא ששינוי זה דווקא סייע לבריטניה; הרא"פ, שבאותה נקודה היה מתוח עד קצה הגבול ולא הצליח לשקם את הבסיסים ולחדש את המטוסים והטייסים שנפגעו, קיבל אפשרות לנשום - והתוצאה היתה משמעותית מאד לנצחון בקרב על בריטניה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן זה נכון. זהו אחד מאותם מקרים מוזרים בהם העובדות משקרות. הגרמנים לאחר שכבר ביצעו הפצצות טרור על ורשה ועל רוטרדם, הקפידו בבריטניה על הפצצת מטרות צבאיות ואסטרטגיות (שדות תעופה, נמלים, מפעלי תעשייה ותחנות רכבת). באחד המקרים (24 באוגוסט 1940) מפציצי לילה גרמניים הפילו כמה פצצות על בתי מגורים בלונדון בגלל טעות ניווט או כדי להיפטר מן הפצצות בדרך חזרה. בתגובה הורה צ'רצ'יל, כבר בלילה למחרת על הפצצת רובעי מגורים בברלין וכך החל תהליך מהיר של הסלמה בהפצצת אזורי מגורים. מדוע העובדות הללו משקרות? משום שלמרות שהגרמנים והבריטים החלו כבר בהפצצות לילה כנגד אזרחים, היו בתהליך זה 2 נקודות מפנה שלא היו מקריות. ב-7 בספטמבר 1940 החל הבליץ על לונדון בהפצצה מסיבית של הנמל, שכללה הפצצה גם של רובע האיסט-אנד בו שוכן הנמל, שהרגה מאות אזרחים בבתיהם. כפי שכתבת זו היתה תוצאה של החלטה מכוונת של היטלר, שהתרגז על כך שהלופטואפה לא מצליח להשיג עליונות אוירית מעל בריטניה, לעבור להפצצות טרור בלילה על רובעי מגורים. גם בהחלטה זו היה מרכיב מכריע של רצון לצמצם את הפגיעה בצוותי המפציצים. נקודת המפנה השנייה היתה בפברואר 1942 כאשר ארתור האריס התמנה לראש פיקוד המפציצים הבריטי ופתח במערכה של הפצצות שטח בלילה כנגד ערי גרמניה, מדיניות זו נמשכה עד מרץ 1945 (חודש לפני הכניעה). המטרה הוגדרה כמערכת טרור נגד האזרחים שנועדה לגרום להפלת המשטר הנאצי מבפנים ולהכריע את המערכה (באמריקנית היינו אומרים To bomb them into submission). אולם הסיבות האמיתיות לפתיחת המערכה הזו היו כפי שכתבתי ידיעת הבריטים שהמערכה האוירית האסטרטגית כנגד מטרות תעשייתיות-צבאיות אינה יעילה וחוסר היכולת לעמוד באבידות במפציצים ובצוותים שלהם. המערכה הימית שניהלו הבריטים כנגד הצי הגרמני והמערכה בבלקן, במזה"ת, במלטה ובצפ' אפריקה היו המשך של אסטרטגיה הקפית בריטית שראשיתה עוד במלחמות הנפוליוניות (ניהול מערכות זוטא בפריפריה כדי להמנע מקרב הכרעה יבשתי). ביחס למשל למערכה בבריה"מ היו אלו התכתשויות שוליות וסטאלין בצדק לא הסכים לראות בהם משהו שמקל על הלחץ כנגד הצבא האדום. כפי שספרת (וסיפרתי אף אני) האריס התנגד לכל דבר שלא היה חלק ממערכת ההפצצות הליליות שלו, אולם לדעתי לא היתה לכך השפעה רבה. שנה וחצי-שנתיים זה פשוט הזמן שלקח לבריטים קנדים ולאמריקאים לרכז ולאמן את הכוח המכריע בעוצמתו שביצע את הנחיתה בנורמנדי. בהקשר לכך כדאי להזכיר שתי עובדות. ראשית, גם כאשר כופפו את ידו של האריס והכריחו אותו להקצות מפציצים כבדים לטובת מבצע הנחיתה, הם כמעט שלא הביאו תועלת (המפציצים הבינוניים שלא היו שייכים לפיקוד של האריס, הועילו הרבה יותר). שנית, גם לאחר שנחתו בצפ' צרפת, בעה"ב התקשו לפרוץ מן החופים וניהלו במשך חודשיים קרבות קשים ועקובים מדם מול העיר קאן של נורמנדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה ויכוח בבריטניה בין השיטה של האריס ובין השימוש במפציצים קלים או מפציצי קרב ותקיפות נקודתיות. הוויכוח התנהל עוד לפני האריס. העובדה היא שנבנו מפציצים כבדים שהתאימו לשיטה של האריס וגם מפציצי קרב-מוסקיטו ובופייטר. בשיטה השניה היו יכולים לחסל את כל מערכת הרכבות הגרמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה בדיוק ויכוח. בגדול כוח המפציצים של ה-RAF התחלק בין ה-Bomber command, המפציצים הכבדים (לנקסטר והאליפאקס וגם B-17 ו-B-24 האמריקנים) של ארתור האריס לבין ה-Fighter command המפציצים הטקטיים של לי-מלורי. החלוקה היתה ע"פ המשימות ולאו דוקא לפי סוגי המטוסים. היו סוגי מטוסים שהיו בשני הפיקודים (למשל לנקסטר, האליפקס, מוסקיטו ו-וולינגטון). מה שהיה הוא שארתור טדר ולי-מלורי שהיו הסגנים של אייזנהאואר ומפקדי כוח האויר שלו דרשו שפיקוד המפציצים האיסטרטגיים (הפיקוד של האריס) ישתתף הן בהפצצות ההכנה לקראת הפלישה (התקפות על גשרים, קוי רכבת וקווי תקשורת) והן בסיוע האוירי בזמן הנחיתה עצמה. האריס פשוט סרב. נקודת המבט שלו היתה שמה שיוביל להכרעת הגרמנים תהיה ההפצצה מן האויר ולא פלישה קרקעית ולכן כל הסטה של כוח מן ההפצצות האסטרטגיות לטובת פלישה נזקה רב מתועלתה. בסופו של דבר, צ'רצ'יל הכריע וכופף את ידו של האריס והמפציצים הכבדים השתתפו בשתי המשימות. מי שיתמקד בסיוע האוירי בזמן הנחיתה עצמה, עשוי להגיע למסקנה שגוייה. בעוד התפוקה של המפציצים הכבדים היתה פיאסקו גמור (הטייסים פחדו לפספס את המטרות או לפגוע בכוחות הנוחתים ולכן הפציצו כמה מאות מטרים מעבר לסוללות חוף ולא גרמו לשום פגיעה בכוחות הגרמניים שהיו פרוסים על קו החוף), דוקא המפציצים הקלים יותר של ה-Fighter command ( הבופייטר והמוסקיטו שהזכרת וגם מפציצי צלילה כמו הטייפון וההאריקיין) הצליחו לפגוע בגרמנים. בגלל השליטה האוירית המוחלטת של בעה"ב מעל שדה הקרב אפילו מטוסים מיושנים לגמרי של הבריטים שהיו חסרי סיכוי מול המטוסים הגרמניים, תרמו את תרומתם המשמעותית למודיעין ולהרעשה האוירית בזמן הנחיתה אחת הדוגמאות הקריטיות בעניין זה התרחשה דוקא לפני הפלישה באפריל 44. מפציצים של ה-Fighter command הפציצו את צוק פואנט די-הוק וגרמו לקריסת חלק ממנו לחוף הים. ההפצצה הזו גרמה לגרמנים להוציא את תותחי ה-155 שחלשו על חוף אומהה ולהרחיק אותם פנימה למקום בו לא היו אפקטיביים יותר. מה ששיחק כאן היה יכולת הדיוק העדיפה של מפציצי הקרב. מדוע המסקנה המתבקשת (לפיה המפציצים הכבדים היו חסרי ערך בכל מקרה) היא לדעתי שגוייה? מכמה נימוקים. ראשית למפציצים הכבדים היתה השפעה ניכרת בהפצצות ההכנה הכבדות בכל רחבי צרפת בחודשים לקראת הנחיתה. שנית, מה שהכריע את גורל הנחיתות, בפרט את גורל הנחיתה בחוף אומהה שהיה חוף נחיתה קריטי שחיבר בין הנחיתה האמריקאית המוצלחת בחוף יוטה לבין חופי הנחיתות המוצלחות של הבריטים-קנדיים, היתה ההרעשה של התותחים הכבדים של ספינות המערכה שהתקרבו לחוף. ההפצצה האוירית של המפציצים הכבדים היתה חסרת ערך בגלל הפעלה לא נכונה וחוסר מזל ולא בגלל איזושהי סיבה עקרונית. אם המפציצים הכבדים היו מטילים את פצצותיהם קרוב יותר לחוף, גם במחיר של פגיעה בכוחות הנוחתים עצמם, תמונת הקרב של הנחיתה האסונית בחוף אומהה, היתה עשויה להיות שונה לגמרי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |