בתשובה לברקת, 22/07/14 12:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדיכוטומיה שאת מציגה נכשלת באופן ברור לפחות במקרה אחד: אני גם לא חושב שניתן לדבר עם החמאס, ואני גם לא מצדד בתקיפה. הזירה הדיפלומטית מציעה הרבה אפשרות מלבד "לדבר עם החמאס", והזירה הצבאית מציעה הרבה אפשרות מלבד "לתקוף גם במחיר של פגיעה באזרחים". הסיפא של דבריך נראים לי כפרפרזה על ההיגיון הג'ים האקרי נוסח "צריך לעשות משהו. זה משהו. לכן צריך לעשות את זה". באיזה מובן המבצע (לפחות במצבו הנוכחי, נראה מה יוליד יום) עונה על ירי הרקטות? איך כל המוות המיותר הזה מועיל לעניין? והעיקר: לפעמים אין תשובה טובה. קל נורא לקבל בשלוות נפש מאות פלסטינים מתים, כי "תשובה חייבת להנתן כעת". אם היה מדובר ב-300 אזרחים ישראלים מתים, אני מתאר לעצמי שמרבית הציבור היה מגייס עוד קצת סבלנות כדי לנסות דרך אחרת, ובינתיים אפשר היה לסבול את ירי הרקטות עוד קצת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המבצעים האלה מולידים בדרך כלל שביתת נשק שכוללת התחייבות להמנע מירי הרקטות ומפעולה התקפית אחרת מצד החמאס. זה לא מוליד שקט של ארבעים שנה, זה נכון. זה גם לא מסלק את הרקטות מידיו של החמאס. למרבה הצער, אין לנו דרך לעשות את זה בלי הסכמתו - והוא לא מתכוון להסכים. המחשבה שאפשר לכבוש את עזה ולנקות אותה מזה בסבלנות ושזה גם יעלה בפחות נפגעים לצד העזתי יכולה להיות מוגשמת, לדעתי, רק אם צה''ל יצטייד בחקומאמ''רים (חדי-קרן ורודים משוריינים אגדיים מזהי-רקטות). למרבה הצער, דומני שהתכנית לרכישת מאות כאלה על חשבון הסיוע האמריקאי בוטלה מחוסר תקציב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |