 |
הזיהוי (מסדר ראשון) של דאגה מוסרית עם דאגה אינטרסנטית אולי נכון ברמה העקרונית, אבל לדעתי לא ברמה המעשית. דיפלומטיה וענייני פרקטיקה טריוויאלים מאפשרים לרוח החוק הבינלאומי להתבטא רק לעיתים נדירות ובמיקרים קיצוניים למדי (אפשר לראות זאת למשל בסאגת דו"ח גולדסטון), ועל מגבלותיה של התקשורת בטח שלא אוכל לחדש לך דבר: היא זקוקה לתמונה ברורה או כותרת מוחצת, שיצליחו להתגבר על רעשי הרקע ולמשוך תשומת לב (כך התוצאה של הרוג חף מפשע אחד פר-מתקפה במשך 100 מתקפות, תמשוך פרומיל מתשומת הלב של מתקפה אחת ובה 50 הרוגים חפים מפשע, ושתיהן תתגמדה מול תמונה מוצלחת של ילדה הרוגה - וכל זאת כמעט בלי תלות בקונטקסט).
אדגיש: אני חושב שמההטיות הנ"ל נהנים וסובלים כל הצדדים, לא רק ישראל לבדה או רק הפלסטינים לבדם. אבל ההטיות האלה אינן מבטלות זו את זו (אולי אפילו להפך), והתוצאה הסופית היא פער רחב בין מה שדאגה אינטרנסטית מאפשרת, לבין מה שהמוסר1 מאפשר. ונראה שמערכת הביטחון הישראלית מדלגת מעליו בשמחה, ומתרחקת מהתנהלות מוסרית ככל שהדבר מתאפשר לה מעשית.
1 קצת מצחיק לכתוב המוסר, אבל הכוונה שלי כאן היא פשוט לרציונאל המוסרי שעומד מאחורי ניסוח האמנות הבינלאומיות, ומהדהד מטון הכתבות התקשורתיות, בהתאם להקשר. אפילו לעמידה מוסרית במובן הזה אי אפשר להתקרב מסדר ראשון על ידי התחמקות מסנקנציות בינלאומיות וסערות תקשורתיות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש