בתשובה לdd, 23/06/14 18:23
634288
את הסיפור של התהליך המדיני שהוביל מר פרס בעיוורון חגיגי, אפשר לדמות לסיפור הפרשה של אמנא מונא, אותה בת זממה, אשר פיתתה את הנער אופיר רחום במיזמוטים,וברגע אחד רצחה אותו נפש. טמנה מלכודת לנער התמים ובעזרת חבריה רצחה אותו נפש, את אופיר. לא לחינם נחשבת מונא לגיבורה פלסטינית. אמנא מונא היא אכן גיבורה פלסטינית, ואילו הפרשה, בדרכיה הייצוגיות של המציאות, מספרת את סיפורו של תהליך אוסלו כולו.
634289
כך מטקס אל טקס, מרומם יותר, מכובד יותר, נשגב יותר, עובר מר פרס כמי שעולה במדרגות משום דבר אל שום דבר. אל הטקס, אחרון ואולטימטיבי, שתפרו לו האמריקאים, כזה אשר יאה לעטר בו מפעל חיים, יגיע מר פרס עם מפעל חיים של טקסים. שוב ושוב ושוב טפחה המציאות על פניו. שום דבר מכל מה שהשמיע פרס לציבור לא התחבר מעולם אל פיסה של ממשות. הכל נרקם אי שם בעולם האידיאות, מנקודת המבט של אינפנטיל שמצא לו מפלט בעולם הפנטזיה.

הכל ישוב ללבוש פעם נוספת צורה חגיגית. יונית לוי תאמר שהנה ישנו פוליטיקאי ישראלי שכן מביא לישראל כבוד בעולם. כביכול להבדיל מאחרים. הציבור, עם רב ונבער, יתרגש מפאת המחשבה שיש משהו במר פרס שמייצג גם אותו, ואז יאמר שהנה הנשיא הטוב ביותר שהיה פה אי פעם, ועוד כל מיני כאלה בנזיד עדשים של טקס. גם אילולא היה פרס משועבד לתהילת עולם שלו, לא הייתי מצפה שיעמוד מעל בימת הקונגרס כאשר עיני הציבור כולו נשואות אליו, וגם קהל חסידיו השוטים ברחבי העולם ובאמריקה, ויאמר לרגל אותה הזדמנות אחרונה של חשבון נפש- טעיתי. שיאמר- כל חיי לא הייתי אלא בובת קש. היזהרו מכל הדברים שאמרתי לכם במשך השנים, אל תלכו בדרכים המסוכנות אשר הולכתי אתכם בהן. שוב. ושוב. ושוב.

זה חשוב להתפכחות, שקהל שוטים ישמע דברים מן הסוג הזה דווקא ממשיח השקר שלו. גם אלמלא היה משועבד לתהילת עולם פיקטיבית שלו, לצפות מאדם להכיר בטעויות -זה הרבה יותר מדי. אם כבר מגיעה מופיעה הכרה שכזו באורח נדיר, אזי שאדם נוטה לחפף אותה מן התודעה, או לקבל אותה על עצמו באיזה דין וחשבון פנימי ומאוחר. כי איך יכול יהיה לשאת את האשמה? איך יכול יהיה להחיל את הטעות אל תוך משמעויות חייו ולהוביש את כל מה שנשא וייצג בעצמו עד כה.

תעמוד לה בובת הקש, כמו השוטר אזולאי, ותדבר על החזון ועל הנביאים, האמונה ועל רוח האדם, ולא תאמר למשל- אני שמעון פרס, בכוח ההשראה העצומה שהפחתי בציבור הישראלי במשך דורות, הדהרתי את מדינת ישראל בכל כוח השראתי, אל עברי פי תהום. ולא עצרתי לחשוב לרגע גם כשהמציאות הפגינה אותות של סכנה, כי כדרכי, במקום להסיק מסקנות, העדפתי להיות אופטימי. שהרי אז הקהל לא יריע ותיפול דממה, וכל המדליות תיפולנה מן הצוואר ותתגלגלנה לביוב.

כל זה לא ראוי היה להיאמר שהרי אין לי דבר עם אחד כמו.. פרס, עם אותה בובת קש עלובה. כל זה לא ראוי היה להיאמר, אלמלא אותה חבורת מסוממים אשר בעקבותיו, ממשיכה לדחוף, לדחוף לדחוף..והוא ממשיך לתזמר על הכל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים