בתשובה לאיציק ש., 04/05/14 19:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בסה"כ האידיאולוגיה שמאחורי אמנת ז'נבה ה-IV היא די פשוטה. הבסיס הרעיוני הוא כפול: ראשית שמדינה אחת לא תוכל לקחת מרעותה שטחים בכוח הנשק אלא בהסכם בינלאומי מוכר בלבד ושנית שצריך להגן על זכויות בסיסיות מסויימות של אזרחים הכבושים ע"י כוח צבאי של מדינה זרה. מן הבסיס השני נובע האיסור על העברת אוכלוסיה נכבשת החוצה וכובשת פנימה. מבחינת המשמעות והפראקטיקה של האמנה הזאת, אין כאן הרבה מקום לאי הבנה. אם מישהו מקבל על עצמו לבצע את האמנה הזאת ככתבה וכרוחה (כפי שעשתה מדינת ישראל בהכרזת העצמאות שלה) ברור לגמרי מה עליו לעשות. אבל במציאות, אמנת ג'נבה ידועה יותר בגלל ההפרות שלה מאשר בגלל השמירה עליה. מי שהגה את הבסיס הראשון (בנוגע להסכם המסיים את הסכסוך המזויין) לא חשב על מצב בו הצד המובס יכול ובוחר כלל לא לסיים את הסיכסוך ובכך משפד את הצד המנצח על קרני הדילמה. ההתמוטטות של הבסיס הראשון הופכת את הבסיס השני לקשה כקריעת ים סוף. ישראל יכלה כמובן באופן רציונלי להכריז על השטחים הכבושים/משוחררים כפיקדון ולמנוע, בכוח הזרוע אם צריך התיישבות של ישראלים מעבר לקו הירוק (כנדרש באמנה). בפועל הדבר לא היה אפשרי. אחת, המשקל ההיסטורי של גוש עציון ויותר מזה ירושליים העתיקה, לא איפשר מבחינה אמוציונלית להמנע מסיפוח שטחים אלו. שנית, לאורך זמן לא ניתן באמצעות צה"ל לבלום המתנחלים למיניהם. חיילי צה"ל אינם מתגייסים כדי להגן על זכויות הפלשתינים. אם הפלשתינים רוצים להגן על זכויותיהם הם יאלצו לעשות זאת בעצמם. אי התממשותו של הסכם לסיום הסיכסוך שיפדה את ישראל בין קרני הדילמה של הפרת אמנת ג'נבה מול הסכנה של שיחזור פרשת שריפת מחסני המזון של ירושליים בשנת 68 לסה"נ בעת שאספסיאנוס והרומאים צרים על העיר מבחוץ. בפני ישראל עמדו שתי ברירות. היא יכלה להודות שבנסיבות הנתונות אין ביכולתה לקיים את תנאי האמנה. מצד שני היא יכלה לנסות לחמוק כדיונון בין ענני פילפול משפטני (הריבונות על השטחים לא ברורה מלכתחילה ולכן הבסיס הראשון לא תופס ומכאן שיש אולי הכשר לא לבצע גם את הבסיס השני. במקום לבצע את החלק השני ככתבו וכלשונו, יוכל אולי ביה"מ העליון של ישראל להגן על זכויותיהם של הנכבשים ע"פ הבנתו). באופ, שניתן להבינו בחרה ישראל בדרך השנייה. השורות האחרונות בתגובתי הקודמת רצו לומר שאפשר אולי להבין מדוע ישראל עשתה מה שעשתה, אבל אי אפשר לבוא בטענות מדוע העולם ה"נאור" מסרב להתיחס לטענות הישראליות ומתעלם מהן כעפרא דארעא. זה לא הגויים שלא מבינים. זה אנחנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי עכשיו. "...לא חשב על מצב בו הצד המובס יכול ובוחר כלל לא לסיים את הסכסוך ובכך משפד את הצד המנצח על קרני הדילמה". אני הייתי מנסח את זה קצת אחרת: מי שהגה את הבסיס הראשון לא חשב על מצב בו הצד המובס מסרב להכריז על כניעה מחלטת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב. בעניין זה אין צורך לחלק לערבים נקודות שלא מגיעות להם. ההוגים של אמנת ג'נבה תחת הרושם של כל מה שקרה בין המלחמות הנפוליוניות למלחמות העולם, לא חשבו על שום דבר חוץ מכניעה מוחלטת. יש צד מנצח וצד מובס שצריך לשלם את המחיר ולצאת עם מה שאפשר. האפשרות שלא חשבו עליה, המלחמה המסתיימת ע"י שיווי משקל חדש שהושג בגלל העייפות וההתשה של שני הצדדים, דוקא היא הפכה לאופצייה הרווחת ביותר של המלחמות שאחרי 1945. במצב הזה אמנת ג'נבה יוצרת תנאים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. ראיית מלחמה כסוג של ספורט שיש בו תמיד מנצחים ומפסידים ועל המפסידים להיכנע ולקבל כל תנאי של המנצח, אינו תופס ברוב המקרים. דרישת כניעה ללא תנאי במאה ה-20 הובילה למלחמות דמים חריגות בהיסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוך גוטה הפוך..ספורט הוא סוג של מלחמה (סובלימציה של..) .רצוי שיהיו מנצחים או מפסידים אחרת למה לצאת למלחמה? ברור,ברור... ה" דרישת כניעה ללא תנאי במאה ה-20 " הם שהובילו למלחמות דמים...לא פשיסטים,נאצים ,קומוניסטים או כל קבוצה אחרת של פסיכופטים רצחניים.וואלה... זה אותו הגיון שאומר שנביא את רוצח ההמונים עראפת והוא ילחם בטרור. אני רוצה שמאלן כראש ממשלה! למה האספסוף לא מבין מה טוב לו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במלים אחרות, אתה טוען שבעלות הברית, בדרישתן לכניעה ללא תנאי של מדינות הציר, הן האשמות בפריצת מלחמת העולם השנייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא טוען שתנאי הכניעה המשפילים שהכתיבו מדינות ההסכמה למעצמות המרכז, ובמיוחד לגרמניה, היו מהגורמים לעליית הנאציזם ופריצת מלחמת העולם השניה. נדמה לי שזו כמעט מוסכמה בין ההיסטוריונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם תנאי1 הכניעה במלחמת העולם השניה?! היו טובים?! 1הוא לא דיבר על תנאי כניעה,אלא על הרעיון של כניעה ."דרישת כניעה ללא תנאי במאה ה-20" וכו' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. אם מדובר בכניעה ללא תנאי, מה יש לדבר על תנאי הכניעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה שואל אותי? זה בדיוק מה שאני אמרתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו טובים לגרמנים מאשר בראשונה, למרות שתבוסתם בשניה היתה מוחצת יותר. אני חושב שאיציק התכוון למה שכתבתי, אבל מוטב שיגיב בעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שדיברתי הוא על מטרות מלחמה. את מלחמת העולם הראשונה אפשר היה לסיים קודם, בלי כניעה וניצחון, עם הטעם של חוסר הטעם של המלחמה. כל צד רצה לנצח ולהכניע את השני. 10 מיליון מתים ( חלקם משפעת). מלחמת העולם השנייה לא הייתה מלחמה אופיינית ולכן אינה דוגמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... אז כשכתבת שדרישת הכניעה הובילה למלחמת דמים התכוונת שההתעקשות על כניעה הביאה לכך שהמלחמה התמשכה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שזה לא נוסח בעזרת המילה "כניעה" אלא "כבוד". במלחמת העולם הראשונה, הבזבזנית להחריד, ככל שהתמשך הזמן והקרבנות, כך היה קשה יותר להחליט על סיום המלחמה ללא "ניצחון ברור". הרי ברקע עמדה העובדה של המיליונים שנטבחו. האם לשווא? מלחמת ויטנאם היא דוגמה נוספת; ארה"ב חייבת לנצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מלחמת העולם הראשונה לא הסתיימה בכניעה ללא תנאי. נהפוך הוא - הסכמי ורסאי התבססו על תכנית 14 הנקודות של וודרו וילסון שקרא ל"שלום ללא מנצחים ומנוצחים" (ויש דווקא מוסכמה בין ההיסטוריונים שהתכנית עצמה היא הגורם העיקרי לנכונותה של גרמניה להיכנע). 2. עליית הנאציזם קשורה יותר לקשיים הכלכליים שחוו הגרמנים בעקבות ה"שפל הגדול" ולפחד מהקומוניזם, מאשר להסכמי ורסאי. יתר על כן, הכוייה בנשמתו של היטלר, כמו של רבים מבני דורו ששירתו בחזית ("חרפת ורסאי") קשורה יותר בכך שגרמניה נכנעה כאשר צבאה עוד עמד על אדמת צרפת ("בגידת המדינאים") מאשר תנאי ההסכם עצמם, שהיו סבירים גם ביחס לתקופתם (בעיקר פיצוי כספי ומגבלות על הצבא, עם ויתורים טריטוריאליים קטנים יחסית וללא טרנספר של אוכלוסיה גרמנית), גם ביחס לתנאים שקיבלו שאר מעצמות המרכז (פירוק האימפריות האוסטרו הונגרית והעותמנית לעומת שמירת אחדותה של גרמניה), ובודאי ביחס לתנאים אחרי מלה"ע 2 (חלוקת גרמניה ואובדן שטחים עצומים מאוכלסים בגרמנים תוך טרנספר של האוכלוסיה). 3. בעוד היטלר שאף להגיע להסכמים מול בריטניה וארה"ב, הרי שבעלות הברית - החל מועידת קזבלנקה ואילך - הדגישו את מחוייבותן לדרישה לכניעה ללא תנאי של מעצמות הציר. זו היתה בעיקר בחירתו המוסרית של צ'רצ'יל, אל מול קולות אירופים רבים מחוץ לגרמניה שהיו מוכנים לראות שליטה גרמנית ביבשת, או הגמוניה גרמנית, מידה של נכונות לקבלת מרות, ולאחדות אירופית (באופן אירוני, מטרות ש"הושגו" בעקבות הקמת האיחוד האירופאי שנים רבות לאחר מכן). גורמים שונים בפרלמנט הבריטי ובממשלת בריטניה ראו בהשגת הסדר סביר עם היטלר משום אפשרות ריאלית, שבה תשמור בריטניה על האימפריה שלה, וקיימו דיונים וגישושים סביב עניין זה, בהמשך למדיניות של צ'מברליין לפני המלחמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. חוזה ורסאי (1919) וספיחיו באו לעולם כנראה מפני שהגרמנים סירבו לקבל את תכנית 14 הנקודות של וודרו וילסון ב-1916. לאחר כניעת גרמניה, לא היה אפשר או צריך לממש את תכנית וילסון (בעיקר משום שהאמריקנים סירבו להתחייב לקיומה). בפועל מדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה, בלגיה ואיטליה) די מיהרו לעשות פלסתר מעקרונות וילסון. הגבולות במערב נקבעו אמנם ע"פ זכויות ההגדרה הלאומית, אך הגבולות במזרח כלל לא נקבעו (במטרה להפנות את הפוטנציאל התעשייתי-צבאי של גרמניה מזרחה. הסכמי לוקרנו 1926). 2. כבר ב-1920 פלשו מדינות ההסכמה לאזורים הגרמניים של הריינלנד וחבל הרוהר והחזיקו בהם כערובה לפיצויי ורסאי שבתשלומיהם לא עמדה הרפובליקה של וימאר. "עליית הנאציזם קשורה יותר לקשיים הכלכליים שחוו הגרמנים בעקבות ה"שפל הגדול" ולפחד מהקומוניזם, מאשר להסכמי ורסאי." - בדיוק. אבל זה לא משום שהסכמי וראסאי לא היו דראקוניים, אלא להיפך. 3. היטלר לא עשה שום דבר על מנת להגיע להסכם עם בריטניה ובודאי לא עם ארה"ב הנשלטת ע"י ההון היהודי וזקני ציון. היטלר כמנהגו ליהג על שלום עם בריטניה שיתבסס על דומיננטיות גרמנית ביבשת בצוותא עם המשך שליטת בריטניה במושבותיה שמעבר לים, אבל לא עשה דבר כדי לקדם את העניין. למעשה היטלר סלד מכל הסכם עם מנהיגי המערב הליברל-דמוקרטיים, בהם ראה "תולעים קטנות". בדמיונו, הוא חתר ל"הסכמות" חד-צדדיות שיכפו עליהן מחוסר ברירה. להיטלר היו שני הזדמנויות לקדם את "תכניתו". בראשונה, לאחר נפילת צרפת, הוא הציע לבריטניה מעל בימת הרייכסטאג, תנאי שביתת נשק כל כך "אטרקטיביים" שצ'רצ'יל לא התקשה לדחות אותם בתמיכתו של נוויל צ'מברלין ומבלי שהלורד האליפכס ה"פרו-גרמני" טרח אפילו להעלות הצעה נגדית. בשנייה, לאחר שהקרב על בריטניה הביא לנטישת מבצע ארי-הים (הפלישה לבריטניה), היטלר לא עשה דבר כדי להידבר עם צ'רצ'יל. כאשר סגנו רודולף הס, טס בלא ידיעתו לסקוטלנד, על מנת לקדם הסכם בריטי-גרמני כדי למנוע מלחמה בשתי חזיתות (ברברוסה - הפלישה לבריה"מ), היטלר נתקף חמת זעם היסטרית והורה להוציא את הס להורג. הוא חשש ששותפיו יפן ואיטליה יראו בכך בגידה בהן וכן חשש שהמעשה יעורר את חשדותיו של סטאלין בטרם עת. לדעתי, צ'רצ'יל גם לא ראה בברית עם בריה"מ "בחירה מוסרית". בניגוד לרוזבלט, לצ'רצ'יל מעולם לא היו אשליות בקשר לסטאלין. בברית עם בריה"מ הוא ראה פשוט המשך המדיניות ההקפית של בריטניה (שליטה ימית עם הפעלה מינימלית של כוחות יבשתיים באירופה) עוד מימי נפוליון. צ'רצ'יל פשוט ידע שבריטניה לבדה אינה יכולה להביס את גרמניה ביבשה בלא סיוע של חיילי הצבא האדום. כך שבריטניה במילא לא תוכל להגיע לשום הסכם סביר עם גרמניה ללא הרוסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק ברוח הדברים, אבל הנטייה לאחרונה אצל ההיסטוריונים הולכת דוקא בכיוון הפוך. מה שגרם למפולת של רפובליקת וימאר לא היו התנאים של חוזה ורסאי, שמעולם לא מומשו ונכפו על גרמניה, אלא האופן שבו ויתרו מדינות ההסכמה וארה"ב על תנאי ההסכם. כדי להסביר את האמירה האניגמטית הזו ולהוכיח אותה נדרש לתאר את פרטי ההתפתחות של הפרשה החל בהסכמי ורסאי, כיבוש הריינלנד, הסכמי לוקרנו (1925), תוכניות דוז ויאנג וכלה בועידת לוזאן (1932). איני רוצה להלאות את הקוראים בסאגה ארוכה וישנה כל כך. מצד שני, יש בפרשה זו מוסר השכל קרדינלי שהמסתפק בתיאורים מוטים ומטעים (כמו למשל תגובה 632313) מפספס אותו לחלוטין. אנסה להסתפק בכמה נקודות קריטיות שיסייעו להבנת דברי: א. נכון הדבר שהפיצויים שבהסכם ורסאי היו דראקוניים (הכלכלן הבריטי קיינס שהשתתף בועידת ורסאי מטעם האוצר הבריטי כינה את ההסכם "שלום קרתגיאני" - הסכם שהרומאים כפו על קרתגו במטרה להביא בסוף מעשה לחורבנה המוחלט). ב. תמונת המצב נכון לשנת 1929, היתה שגרמניה לא עמדה/"הפרה" את תנאי ההסכם ומדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה, איטליה, בלגיה ובעיקר ארה"ב) השלימו עם כך ועשו מאמצים רבים לסייע לרפובליקת ויימאר להשתקם ולרגע אף היה נראה שהצליחו בכך. במילים אחרות, המדינאים כמעט הצליחו להתגבר על התוצאות השליליות של ההסכם על אף דעות האויל האינהרנטיות של ההמון האלקטורלי. ג. מה שגרם לחורבנה של וימאר ולעליית הנאציזם היתה המפולת הבורסאית והשפל הכלכלי בארה"ב (1929). ההסכמים שנעשו כדי לאפשר לממשלות ויימאר לחזור להסכמי ורסאי ולמסגרת של חבר העמים, נעשו כך שהסדירו את יכולתה לעמוד בתשלום הפיצויים באמצעות הלוואות אמריקאיות. ברגע שהמשק האמריקני קרס לתוך השפל הדיפלציוני (אבטלה+אינפלציה), הבנקים האמריקנים ניסו למשוך את הלוואותיהם, מה שגרם לקריסת המשך של כלכלות אירופה. ויימאר קרסה שוב אל מצב בו לא יכלה לעמוד בחובותיה, על אף כל הנסיונות שנעשו כדי לעזור לה (למשל בהסכם לוזאן). ד. הצרוף הסינרגי של הכישלון החוזר של ויימאר לעמוד בהתחיבויותיה כלפי הקונצרן האירופי-אמריקני וההתעקשות של מדינות ההסכמה להמשיך לאחוז בגרונה של גרמניה באמצעות שליטה בחבל הרוהר ובריינלנד (על אף שהאחיזה הזו התרוקנה מתוכנה כבר ב-1926), טיפח והעצים את האנטיפטיה הכרונית של הימין-מרכז הגרמני ל רפובליקת וימאר. הפוליטיקאים והעם הגרמני קישרו בין הליברל-דמוקרטיה של המדינות שסחטו מגרמניה את זכויותיהן ההיסטוריות ע"פ הסכם ורסאי (צרפת, בריטניה ובלגיה), לבין העקרונות הליברל-דמוקרטיים של חוקת ויימאר. כך נסחף הציבור הגרמני אל הימין הקיצוני הפאשיסטי. מובן שהאנארכיזם והחתרנות של השמאל הגרמני (הקומוניסטים) סייעו הרבה לכך. ה. נכון הדבר שתנאי הכניעה במלחמת העולם ה-II היו קשים אף הם והיו אמורים להיות קשים עוד יותר (תכנית מורגנטאו האמריקנית), אלא שהמציאות הפכה עד מהרה את פני הדברים והובילה לתוכניות של מרשל שהביאו לשיקום ולהתאוששות של מערב אירופה. חשוב לשים לב שההלוואות של מרשל היו יותר על הנייר מאשר בפועל וארה"ב נכנסה לפריחה כלכלית חסרת תקדים שנראה שכספי המארשל לא השפיעו עליה יותר ממשק כנפי הפרפר הפרוורביאלי. די היה באוירת הביטחון והאופטימיות שיצרו, כדי להביא את מערב אירופה לפרוספרטי הגדול בתולדותיו, בעוד המזרח מארקסיסטי והאוטארקי שוקע ומתכווץ. ו. האם מצינו שהמנהיגים (שלא לדבר על ההמונים) לאחר מלה"ע ה-II גילו תבונה שנסתרה מהם ב-1919? אין שום ראיה או סיבה לשער זאת. המורה הקשיש מקיאוולי כבר לימד שההיסטוריה היא מונחית ארועים ונסיבות מקריים והחוכמה האמיתית היא לגלות גמישות כדי לנצל את שגיונותיה של אלת המזל לטובתך. למזלו של העולם החופשי, מלה"ע ה-III פרצה עוד לפני שה-II הסתיימה ובני ברית מאתמול הפכו לאוייבים של המחר ולהיפך. הנסיבות הללו אפשרו למנהיגים לדלג על הרבאנשיזם האנטי-גרמני ולדחוק אותו לשוליים הפוליטיים, על אף שהוא כל כך מובן ומתבקש בנסיבות של סיום מלחמה כל כך ארוכה והרסנית. הנה כי כן המנהיגים והעמים באירופה של שנות ה-20 שילמו את המחיר של דבקותם ברעיונות של יום אתמול וסירובם להכיר במציאות משתנה. בעיוורונם דבקו עמי מערב אירופה במה שראו כזכויותיהם ההיסטוריות ע"פ חוזה ורסאי וסירבו לוותר על מה שלא היה בכוחם להחזיק בו. בכל פעם שהמנהיגים נאלצו להכיר במציאות ועשו נסיונות לסייע לרפובליקה הויימארית, הם נאלצו לפעול מעט ומאוחר מדי. כאשר ב-1936, סופסוף נאלצו לעמוד מול חוסר רצונם לשלם את המחיר, וויתרו על "זכויותיהם" בריינלנד ובחבל הרוהר, הם ויתרו לאיש הלא נכון. מה שסרבו לתת לשטראסמן ולרטנאו בשנות ה-20, נלקח בשנות ה-30 בכוח הזרוע של הרייך השלישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סקירה מעניינת מאוד - תודה! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |