 |
אני מוכרח לומר לך, שההסבר הראשון (מעריב) נשמע לי הרבה יותר נכון מהשני (דבר).
מאיר הר ציון היה פאנאט אידאולוגי ואי אפשר לפסול על הסף את האפשרות כי לכשנודע לו על הטענות של מקורבי פלגי,גולדשטיין וחנה סנש ("הצנחנים") נגד שמואל תמיר אשר לכאורה חשף את הסכנה שהביאו מעשי הצנחנים על ראשה של יהדות הונגריה, הוא פיטר אותו.
יחד עם זאת, בסיפור הזה רב התמוה על הידוע. המשפט נגד הר-ציון ו-3 חבריו התנהל ב-1955 לאחר סיומו של משפט קסטנר נגד גרינוולד (בנובמבר 1954), כך שהר-ציון יכל לדעת על פרשת "הצנחנים" עוד לפני שלקח את תמיר כעו"ד. מוזר שזה נודע לו לפתע לפני ביטול המשפט נגדו. בכל מקרה, בשום מקום לא הצלחתי להבין איך ומדוע דוקא שמואל תמיר הופיע כמשמיץ הצנחנים. שמואל תמיר היה סניגורו של מלכיאל גריוולד שטען כי ישראל קסטנר (מנהיג הציונים ביהדות הונגריה) הגיע בהתנהגותו עד כדי שיתוף פעולה עם אייכמן וקציניו (המשפט היה תביעת דיבה של קסטנר נגד גרינוולד). אחת הטענות שעלו במשפט היתה שקסטנר לא עשה שום נסיון לסייע לשחרר את חנה סנש העצורה בידי הגסטאפו. לכאורה היה זה דוקא הצד השני ולא שמואל תמיר שהיה לו אינטרס להציג את מעשי הצנחנים באור שלילי. אלא שקסטנר מעולם לא טען כדבר הזה. מקור הטענות כאילו חנה סנש נשברה בחקירה והביאה בכך ללכידתם של פלגי וגולדשטיין הוא האנזי בראנד (שהיתה פילגשו של קסטנר בזמן המלחמה). יתכן שהיא מבטאת בכך את מה שחשב קסטנר, אלא שכאן צריך לציין 3 נקודות. ראשית הטענות של בראנד עלו רק ב-1960 ולא במשפט קסטנר. שנית לא לקסטנר ולא להאנזי בראנד היתה דרך לדעת בודאות מה הוציאו הגרמנים מסנש (לכל היותר ניזונו ממה שספרו לו קציני הגסטאפו) ושלישית פלגי וגולדשטיין לא נתפסו ע"י הגרמנים אלא ע"י קרואטים, כך שלא סביר שתפיסתם היתה תוצאה של מה שידעו הגרמנים. במילים אחרות, אין שום הוכחה לכך שחנה סנש גילתה משהו לחוקריה.
מצד שני, יש לדעת שעו"ד שמואל תמיר היה שנוא נפשה של משטרת ישראל (ייצג את "שורת המתנדבים" של פרופ' ישעיהו לייבוביץ ואליקים העצני אשר טענו לשחיתות של סגן המפכ"ל עמוס בן גוריון וסיבכו גם את המפכ"ל עצמו יחזקאל סהר (סחרוב)). בהחלט נראה לי סביר שהתביעה והמשטרה רמזו להר-ציון וחבריו שיהיה הרבה יותר קל לסגור את התיק אם יפטרו מעוה"ד שלהם.
לאור, מפלי התמיכה הנלהבת להם זוכה דוד הנחלא"י מחבריו החפ"שים ובציבור בכלל, כדאי לזכור כי הר-ציון וחבריו לא היו חיילי דרג ב' בעלי מנטליות של נוער עבריין, ששולחיהם הפכו אותם לקרבנות של מצב בלתי אפשרי, אלא גיבורי היחידה המובחרת ביותר של צה"ל, שהגנו בגופם על עמם מפני סכנה מיידית ומוחשית. בציבור הכללי רווחה אז ההבנה כי מה שעשו הארבעה לא היה ראוי. הם חצו את הגבול העדין מאד שבין כח הגנה מוסמך לבין כנופיות לינץ'. יחד עם זאת, הציבור לא ראה לעצמו אפשרות להקריב את מגניו על מזבח של צדק משפטני מפוקפק מאד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש