|
||||
|
||||
יום הדין: למי שלא קרא את הספר! למי שלא ראה את הסרט! במאה העשירית לספירה שלטה באנגליה שושלת מלכים שנקראת שושלת וסקס כי במקור הם היו שליטיה של ממלכת וסקס [ויקיפדיה]. וסקס: ניסיון מוזר לכתוב "סקסוניה המערבית" (היום: סקסוניה התחתית. אבל גם הגרמנים מבטאים את זה בצורה קצת מוזרה). על אנגליה איימו זה מכבר פולשים ויקינגים. בעבר הם כבשו את צפון ומזרח אנגליה והתבססו בה. הם הגיעו בעיקר מדנמרק ומנורווגיה (נורווגיה: "דרך הצפון"). קבוצה של ויקינגים התיישבה בצפון צרפת. הם כונו "אנשי הצפון", או במבטא מקומי: "נורמנים". בתחילת המאה ה־11 השתלט על אנגליה מלך דנמרק (ונורווגיה) קאנוט הגדול (נכדו של מישהו שקראו לו הראלד וכונה בלוטות'). קאנוט חילק את אנגליה לארבעה חלקים. אחד מהם היה רוזנות וסקס ולשליטה נבחר אציל ששמו היה גודווין ("חבר טוב"). הוא אמנם היה רק אחד משלושה (אציל שני חשוב היה סיווארד, שליט צפון אנגליה) אך לקראת סוף ימיו של קנוט ובמיוחד בזמן המאבק על ירושתו השיג גודווין את הבכורה. אחרי מותו של קאנוט שלטו באנגליה בניו (שגם אחד מהם נקרא הארולד) אבל השלטון נתפס, בסופו של דבר, על ידי אדוארד, יורשו של בית וסקס. גודווין היה הווסאל החזק ביותר שלו. לאחר כמה שנים המצב הגיע להתנגשות וגודווין ובניו נאלצו לברוח. בינתיים בסקוטלנד אציל בן משפחת המלוכה בשם מק בת'ד מק פינדלאך1 הדיח את המלך (דונכאד מק קריניין) ועלה לשלטון. אישתו ובנו (מל קוליום מק דונכדה) של המלך הקודם אדווארד עלה לשלטון וניסה בתחילה להיות מלך ריבוני. אולם לאחר מספר שנים התנהגותו של גודווין כבר הגדישה את הסאה ואדוארד ניסה להדיחו. גודווין ובניו ברחו. בין המדינות הזרות שנתנו מחסה לנאמניו של גודווין הייתה סקוטלנד. שלט של מלך חדש בשם ש. אישתו ובנו ברחו לאנגליה וישבו בחצרו של אדוארד. לאחר הסכסוך בין גודווין למלך הירשה מק בת'ד לנאמניו של גודווין להתיישב בסקוטלנד. בסופו של דבר התברר לאדוארד שהשפעתו של גודווין חזקה מדי והוא נאלץ להחזירו לתפקידו. גודווין מת בערך באותו שלב אבל בניו, ובראשם הארולד, ירשו אותו וקיבלו נחלות בשאר חלקי אנגליה. לדוגמה, לאחר מותו של סיווארד, ירש טוסטיג, אחיו של הארולד, את השלטון בצפון אנגליה. אבל עברו כמה שנים לפני מותו של סיווארד. כשנה לאחר החזרתו לשלטון של גודווין שלח אדוארד את סיווארד למסע נקמה במק בת'ד. סיווארד ניצח את מק בת'ד והעניק נחלה למל קוליום (אולם מק בת'ד המשיך לשלוט עוד כמה שנים בסקוטלנד עד למותו בקרב עם מל קוליום). לאדוארד לא היו בנים. לקראת מותו התעורר קרב על ירושתו. הארולד, בכיר בניו של גודווין, טען לירושה. הוא אמנם לא היה צאצא לבית וסקס העתיק, אבל הוא שלט בשטח וקיבל את תמיכת רוב האצילים האנגלים. ליתר דיוק: היה יורש מענף צדדי של בית וסקס, אבל הוא היה ילד קטן ולא היו לו תומכים. בצפון, מלך נורווגיה הראלד הארדראדה ("הקשוח")2 טען שהמלכה האנגלית צריכה לעבור לידי הדנים בגלל הסכם מימיו של קנוט השלישי שמלך באנגליה לכמה שנים לפני אדוארד. בדוכסות נורמנדיה שלט ויליאם, בנו הממזר של רוברט. הוא טען שהרולד הבטיח לו לוותר על ירושת אנגליה (טענה די מפוקפקת, אבל נראה שבני זמנו קיבלו אותה). ויליאם ארגן צי פלישה. ואז במשך חודשים הוא לא הצליח למצוא יום טוב להפלגה. בינתיים הרולד גייס צבא וחיכה לו. וחיכה. וחיכה. עד שנגמרה לו האספקה. האראלד אירגן צי פלישה. הוא גייס לצידו את טוסטיג3, אחיו של הארולד: הוא רגז על כך שלא קיבל תמיכה מספקת מאחיו בזמן מרד של תושבי נחלתו נגדו. בדיוק כשהרולד התייאש מההמתנה לפלישה הנורמנית מדרום, הוא פלש לצפון אנגליה. הצבאות נפגשו ליד כפר בשם סטאמפורד ברידג' ("סתם גשר מעבורת"? "הגשר במעבורת החולית"?)6 והרולד ניצח את הראלד וטוסטיג, שנהרגו בקרב. הרולד מיהר דרומה. ואמנם הסרת איום הפלישה הנורווגית שיפר פתאום את מזג האוויר בנורמנדי ואפשר סוף סוף לצבאו של ויליאם להפליג. הוא פלש לבריטניה והקים מחנה במקום בשם הייסטינגס7. הארולד מיהר לקראתם ובקרב שנקרא קרב הייסטינגס הוא הפסיד (והפסיד גם את ראשו). ויליאם הפך מ"ויליאם הממזר" ל"ויליאם הכובש". אחת הדרכים שבה הוא תועד הוא שטיח באייה - שטיח קיר ארוג שמספר את תולדות הפלישה. כנראה שהשטיח היה יקר, מכיוון שכמה שנים לאחר מכן הוא ערך סקר מפורט של כל הקרקעות באנגליה שמהם הוא יכל לגבות מס (רוב אנגליה דאז). התוצאות תועדו בשני ספרים שהפכו מאז למקור האמין לערך נכסים. לאחר זמן מה קיבלו הספרים הללו את הכינוי "ספר יום הדין" (domsday books במקור, ובאנגלית מודרנית: doomsday book). 1 יכול להיות ששמעתם עליו בשם שונה במקצת. 2 טיפוס מעניין כשלעצמו. 3 טוסטיג זה שם מוזר? לאשתו קראו יהודית. לאשתו של האראלד קראו תורה4. 4 ליתר דיוק: טורה. אבל לאמם של האחים גודווינסון קראו גיטה5 5 ליתר דיוק: גיתה. אבל למי אכפת? 6 מאות שנים מאוחר יותר בנו בלונדון אצטדיון אתלטיקה בעל שם זהה. לאחר כמה עשרות שנים הוא הפך להיות אצטדיון כדורגל של קבוצה שהוקמה לשם כך: צ'לסי. 7 מאות שנים מאוחר יותר נתנה אגתה כריסטי את שם המשפחה "הייסטינגס" לידידו המשופס של הבלש הבלגי הרקול פוארו. הייסטינגס מופיע בחלק קטן יחסית מהספרים והסיפורים על פוארו ובחלק גדול מהעיבודים הטלוויזיוניים. |
|
||||
|
||||
אני מתחיל להבין למה חביבים על האנגלים אפוסים היסטוריים (או פנטזיה פסאודו-היסטורית) שכוללים תככים, מזימות, מלכים, והכי חשוב - עשרות (ומאות) דמויות ושמות שאין לך שום סיכוי לעקוב אחריהן לאורך העלילה :-) ותודה על התיאור המפורט והמעניין! |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |