בתשובה לdd, 18/02/14 10:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה שלי היתה ונשארה את השיח של מי אנחנו שומעים. הרושם שלי שמבנה הדיון הרדוד והילדותי (לטקבק חזק עם ידיים על האזניים כדי לא לשמוע את הצד השני) מעודד את המגיבים הרדודים והילדותיים ומגרש דעות מעט מורכבות יותר ופחות חד משמעיות. יוצא שכטענתך אכן השיח מקיים את עצמו1, אבל אני חושש שאנחנו שומעים רק את ה 10%-5% הקיצוניים מכל צד בעלי הסיפור החד משמעי (מתנחלים חובשי כיפה מצד אחד, בצלם מצד שני) וכמעט ולא שומעים את ה 80% שאני מעריך שנמצאים בתווך. אבל לומר שאין כיבוש זה קצת מוגזם. לפי "בצלם" צה"ל מחזיק היום בעומק הגדה המערבית (להבדיל ממחסומי הקו הירוק) 27 מחסומים קבועים ומאויישים תמיד בהם מתבצעת בדיקה של כל העוברים. אני לא חושב שיש חייל אחד ששירת אי פעם במחסום כזה בסדיר או במילואים ויגיד לך שאין כיבוש. ______ 1 כולל תגובתך שלך שעונה לשוליים ולא למרכז- לחברי הכנסת הערבים ולליבוביץ' ולא נניח לדן מרידור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב, להבדיל מפולמוס אשר אותו ניתן לגבול בין דעה לדעה ולצייר ביניהן כעין ספקטרום, את השיח לא ניתן לגבול והוא משמש כעין שדה לעיון בראי הדברים. דעתי מנוגדת לשלך במסגרת של פולמוס, אבל שנינו גם יחד מקיימים את השיח לפי עצם ההתייחסות שלנו. אם יופיע דן מרידור ויחווה את דעותיו שלו, אזי אין זה שהוא ימצע את הטענות, אלא שהוא יצטרף אל השיח ויקיים אותו באותה מידה. "הלנו אתה או לצרינו" אומרת אילה, ובכך להבנתי אמורה להיות הכוונה לא לטענות המובעות בשיח, אלא לנפח שהוא תופס בתוך כלל המחשבות, וההרהורים והדיבורים בינינו לבין עצמנו. דווקא מכיוון שהשיח תופס נפח גבוה, אזי שאנחנו שומעים את כולם. אנחנו שומעים את אריק, את דידי, את ברקת, את הפונז, את ארז, אלא שאין אנו יכולים להימלט מעצם ההתייחסות. בין שאנו צופים בארץ נהדרת, בין שאנו מנהלים מרכול ומזמינים תוצרת, בין שאנו מתלבטים האם לבחור במועמד הדמוקרטי או במועמד הרפובליקני, מגיעה השאלה לפתחנו. בכך השיח הוא אימפריאליסטי. שתלטני, אגרסיבי, אלים. נניח שאנו מאמינים לבצלם אשר ספרו 27 מחסומים, אזי שיש לנו הגדרה מדוייקת לגבי מהו הכיבוש ומכאן גם לגבי מהו סוף הכיבוש. הכיבוש הוא אותם 27 מחסומים, (אני שמעתי את המספר 9) ואם נסיר אותם, הרי שאז נגאלנו, והכיבוש חלף. האמנם? האמנם יאמר צפריר, תאמר ברקת שהכיבוש חלף? אני יודע למשל שקיים סכסוך. את ארז קראתי שכתב שישנו "שטח מריבה". האם כך וכך מחסומנים בגדה- זה כל הסיפור? אם לשיח אין גבולות, אזי שגם הצבת הקו הירוק לא ולא יכול לשמש לו גבול. אדרבא. השיח רק ילך ויתפח. בפרט שהקו הירוק, או מה שקרוי "שישים ושבע" הוא עצמו מושג יסוד שמקיים את השיח. נניח שמחר מדינת ישראל תתייצב במדוייק על קו 67' בכל הפינות, בכל הגזרות, אזי שבכך שיח הכיבוש יקבל את התיקוף האולטימטיבי שלו, מכיוון שהוא הצליח לגלוש ולפעול ולעצב את המציאות הריאלית, מכאן שהכיבוש הוא כיבוש, והשיח הוא שיח שקיים ומקיים לא רק את עצמו, אלא גם את המציאות הפוליטית. טענות חדשות לסוגיות חדשות שיעלו על סדר היום, תופענה ותינטענה באותו שדה התייחסות שימשיך לשלוט או לערער את חיינו. "הכיבוש" לפי שעה, הכיבוש כמושג, כשיח, דומני כי הוא בשיא חיוניותו, וכי הוא רק בתחילתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהטענה האחרונה של ארז למה הדברים אינם מסתיימים במקום שבו לכאורה הם מסתיימים, יש בה כדי להעיד. השיח אינו מתקיים על נתונים אמפיריים. לפרשת דרייפוס אין סוף, לעבדות אין סוף, בהשאלה גם לכיבוש אין סוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש הבדל בין שיח יסמין ושיח אטד. וכן, נראה לי שהסרת כל המחסומים תהיה סימן לא רע שהכיבוש פסק. המחסומים זו דוגמה מצוינת לשני הסיפורים של האייל האלמוני מתגובה 627626: בצלם, שהסיפור שהם מספרים הוא סיפור של דמוקרטיה וזכויות אדם, רואים את הפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים בשטחים כענין העיקרי. המחסומים פוגעים בחופש התנועה שהוא זכות אדם יסודית ואם יוסרו כולם "בצלם" ירקדו הורה. המתנחלים, שהסיפור שהם מספרים הוא של חזרה לארץ אבותינו, רואים את העניין העיקרי בשליטה בשטח. המחסומים הם רק אמצעי טכני לשליטה ולא מעניינים בפני עצמם. לכן כאשר בצלם מספרים את הסיפור על המחסומים המתנחלים מתרגזים וכשהמתנחלים מספרים את הסיפור על אדמתנו הקדושה בצלם מתרגזים. אבל מה עם ה 80% שבאמצע? הם רוצים גם וגם. כשמדובר באבני הכותל ה 80% מספרים את הסיפור של אדמתנו הקדושה 100 דורות חלמתי עליך. כשמדובר בפלסטינית שכרעה ללדת במחסום קרני תיישים ה 80% מספרים את סיפור הדמוקרטיה וזכויות האדם. אבל רוב הזמן אנחנו לא שומעים את הקולות של ה 80%- לא לחינם נקרא שמו הרוב הדומם. אולי משום כך משתרשת התפיסה שזה או-או ושני הערכים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אני רוצה להציע שהם כן יכולים לדור יחד והמינון של כל אחד מהם תלוי במקרה הספציפי: פעם זה גובר ופעם זה גובר. במקרי הקיצון הרי כולנו (98%) מסכימים. למשל שלא טוב לפוצץ את המסגדים על הר הבית ולהקים במקומם את בית המקדש השלישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע, אך אני שותף להרגשה שבשלב כלשהו הופיעו טיעונים שהפכו את הדיון הציבורי לשיח. דיון ציבורי הוא סך כל הטיעונים אשר נשמעים, ואילו השיח הוא יותר מזה. הוא עיון בראי הדברים. נדמה לי כי במקרה הנוכחי, הוא עיון במציאות בראי טענת הכיבוש. מה שאינו הולם את טענת הכיבוש, אותו מבקשים להדיר. למשל, יאמרו עליו שהוא לא מספיק ליברל, או שהוא מגדף מעצם טבעו וכל מיני. זה השיח, אבל הוא כולל גם את טענות הנגד. מן הבחינה הזו לשיח אין גבולות מכיוון שאת עצם קיומו הוא חב לפירוק הגבולות. הוא מארגן מחדש לא את שאלת הגבולות הגיאוגרפיים, אלא את כל המשמעויות של השיח הציוני, המפעל הציוני של הקיום של ישראל. מהו "קיבוץ הגלויות" של הציונות, לפי השיח החדש - קיבוץ הגלויות הוא "סיפור שאנשים מספרים לעצמם". מה הם העולים החדשים - מהגרים. לכן ה"כיבוש" כמושג יסוד של השיח, לדעתי, לא רק שהוא לא יסתיים בכל הסכם מדיני שהוא, אלא שהוא מצוי בשלבים מוקדמים. ב 2013 הציונות עודנה חזקה יותר. אין לדעת האם היא תוסיף להיות חזקה יותר גם ב 2023. ב - 2033. 2043. שיח הכיבוש הוא מציאות רעיונית והוא איננו תלוי במציאות הריאלית. אינני יודע האם הקולות "המתונים" בדיון הציבורי נשמעים פחות, אבל אני שותף להרגשה של ההקצנה בדיון, ואני חושב שאנשים מרגישים בפנים שיש כאן סיפור יותר גדול מאשר סוגיה פוליטית או מדינית. המשא ומתן המדיני, זה הטפל. אנשים מרגישים שישנה כאן שאלה יסודית של זהות. עצם המחשבה שישראלים ישבו עם משפחות רוצחי משפחת פוגל. בשבעה. עצם המחשבה שישראלים מארגנים ויוזמים חרמות בינ"ל על ישראל. המחשבה שדבר זה יוצא מתוך הישראליות, היא מעידה שאתוס הישראליות -נבקע. ולנוכח הדבר הזה, כל השאר- פרטים. אני לא יודע באשר למה שמספר האייל האלמוני, אבל אני חושב שזה מאד אופייני לו עצמו ואולי גם לקבוצה הזו שבתוכה הוא יושב, לחתוך את המציאות בראייה דיכוטומית שטוחה ופשטנית בין שני סיפורים, אלא שגם אפילו לא לספור בתוך הדברים את הפלסטינים! האם עלה על דעתו למשל שגם הם צד לעניין. שגם להם יש סיפור. שיש סיפור שלישי, רביעי, חמישי וכן הלאה. אינני יודע. אבל אני חושב שיש בכך כדי להעיד! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שיח הכיבוש הוא מציאות רעיונית והוא איננו תלוי במציאות הריאלית", אני מניח שלמדת קצת פוקו והחוכמה הזאת שלך, שהשיח חל בעיקר על עצמו ומנותק ממה שאתה קורא "מציאות" (שהיא מה בדיוק? לא מה שאתה רוצה להחיל על השיח?) די מפספסת את העיקר, ובעיקר מסלפת אותו. והעיקר הזה, שהטוטאליות של השיח היא כזאת שהיא כוללת הכול ולית אתר פנוי מניה, לא מאפשרת את ההפרדה בין ה"מציאות" לבין דיבור עליה - או נגדה. הוויכוח על הכיבוש איננו בין מה שאכן קורה "במציאות" לבין מה שמשוחחים עליה, אלא בין אלה שמצביעים עליו, על הכיבוש, שהוא פרקטיקה מתמשכת ופרמננטית, לבין אלה שמנסים להדחיק אותו או להכחיש את קיומו, כמוך למשל. הניסיון שלך לטעון שהמשבר שאנחנו נתונים בו הוא עניין של זהות, ושכאילו "נבקע אתוס הישראליות" - הוא זריית חול בעיניים, וגם איננו אמת. ספק בעיני אם פולחן המדינה התגבש בהכרת הציבור הרחב למערכת ערכית מובהקת, אבל זה ויכוח אחר. שאלת הכיבוש איננה כמובן היחידה שמעיקה על המציאות שלנו, אבל היא הדוחקת והאקוטית ביותר. אי אפשר לסלק אותה באמצעות הפיכתה לשאלה רלטיביסטית ובאמצעות פירוקה לנראטיבים. ואם בכ"ז ניגע בשאלת הזהות, ניתן לומר שזו נקבעת בעיקר ע"י היחס לאחר, לשונה ולזר (וראה בעניין זה לוינאס). האתוס הציוני-היהודי-האזרחי-הישראלי יכול אפוא להתגבש לכלל זהות מובחנת ומובהקת בדורנו לנוכח ה"אחר" הפלסטיני. הוא לא יכול להתקיים על ידי דבקות בתפיסות שבהן אין "אחר" ואין "אחרות", ויש רק עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיח אינו חל על עצמו, אלא מקיים את עצמו. הוא חל על המציאות ומחיל את עצמו עליה. לו הייתה המציאות בלתי נפרדת מן הדיבור עליה, ממילא לא ניתן היה להצביע עליה או להכחיש אותה. מהי המציאות? אני אינני יודע. גם אתה אינך יודע. אתה ואני שנינו יודעים את הדיבור על המציאות. הדיבור שלך הוא כזה, והדיבור שלי הוא אחר. במה עדיף הדיבור שלך על הדיבור שלי? הנה כי כן העיקר אינו עיקר, וגם הטוטאליות אינה טוטאליות, למרות שבדיבור שלך הכיבוש הוא בבחינת מציאות טוטאלית, והפועל היוצא של הקביעה המוחלטת הזו, מביאה אותך בהכרח למסקנה שהדיבור שלי אין הוא למשל בחזקת דיבור אחר, אלא הוא בהכרח פעולה של הכחשה לפי אמות המידה של הדיבור שלך. הרי לפניך דוגמא משלך לפעולת ההדרה של השיח שלך. "עם לבדד ישכון" אתה אומר? האם ייתכן שזה אתה ששוכן בדד ובאחרים אתה לא מתחשב? נצרף לרגע לחוכמה הזאת שלך, את החוכמה של קודמך, ונגיע לכך שהמציאות נחתכת בעיקרה בין שני סיפורים. בין מקדשי ארץ ישראל השלמה, להלן הכובש, לבין פעילי השמאל- להלן האנטי כובש. אלה הם שני הסיפורים העיקריים במציאות כפי שהאייל האלמוני רואה אותה. הרי הדברים כתובים לעיל. הרי לך דוגמא נוספת לפעולת ההדרה. אני למשל שאינני מקדש את ארץ ישראל השלמה, לא נכלל ברדוקציה שלו. אם אני אינני כובש או אנטי כובש, אני לא קיים בדיבור הרעיוני שלך ושל אשר כמותך. מה שאולי מסביר את המאמץ שאתם עושים פעם אחר פעם לזהות אותי בתור קיצוני, בתור מתנחל או לכל הפחות האחד וחבריו המתנחלים. את זה תוכל לקרוא למשל בתגובות של ארז "את לא מכירה את דידי" או של מר שמאל שמייחס לי את ההתייחסות לאובמה כאל "עבד מוסלמי משוחרר שהתנחל בבית הלבן" "משפד שטן גמדי" אלוהים יודע מאיפה הוא מביא את הדימויים האלה, ומה עוד נרקח שם אצלו בראש. כי בדיבור המציאות שלהם כמו גם שלך, קיימים רק כיבוש ואנטי כיבוש, ולכן אני בהכרח "מכחיש כיבוש" ביטוי שכנראה יצא לאור על יסוד התבנית "מכחיש שואה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ההצרנה שאתה מקיים, ואשר חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, כפי שהיא מתבטאת למשל במאמר האחרון של שאולי, חושפת פעם אחת מיהו "האחר" לפי השיח שלך. האחר הוא לא הפלסטיני אלא המתנחל. פעיל האנטי כיבוש בין שהוא יהודי בין אם לאו, הוא זהה עם הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש, והם השניים מתאגדים כנגד המתנחל שהוא הכובש. אז כדי שנבין במה מדובר כאן. אין המדובר עוד במחנה אשר שם לנגד עיניו את התהליך המדיני, או את השאיפה לשלום, אלא במלחמה עקרונית כנגד כל מה שניתן לראותו ככובש. לפי שעה ובמילים פשוטות, זוהי מלחמה עקרונית כנגד המתנחלים. ולא צריך להתאמץ. שנאת מתנחלים מקרבכם גועשת. שופעת. נובעת. גולשת. מבעבעבת. הנה למשל באחת ההודעות האחרונות של ארז. את המתנחלים צריך להעניש גם אם אין לכך סיבה קונקרטית, "לאור ההתנהגות שלהם". פעם שניה היא שלפי האחר אתם מגבשים את הזהות. והאחר במקרה הזה כאמור איננו הפלסטיני אלא המתנחל. כלומר שיצאנו מזמן מתחומו של קונפליקט מדיני או מתחומה של סוגייה פוליטית, ועברנו לרובד של זהות. הפעיל כנגד כיבוש איננו פועל עוד כנגד כיבוש קונקרטי, אלא הוא אנטי כיבוש באישיותו, בזהותו. ובכך כפי שגרסתי הכיבוש הוא מציאות רעיונית, אולי אספקלריה רעיונית, אולי מציאות נפשית, שאינה תלויה עוד במציאות הריאלית. לכן, ובכך אני משוכנע למדי, הסיפור לא ייגמר גם אם מדינת ישראל תתייצב על גבולות 67 או על כל גבול אחר. וצריך לומר את זה כאן ועכשיו, לפני שאתם מארגנים "התקוממות" "מרי אזרחי" אינתיפאדה" "אברהם לינקולן" ועוד מרעין בישין שאת הניצנים שלהם אפשר כבר לראות. עכשיו מילה נוספת כדי שלא ישתמע שמתוך הניגוד שלי כלפיך אני תומך בנוער הגבעות, בעוקרי עצים, במהרסי משתלות, בתוקפי רועים וכיו"ב. אני תומך במי שמתעד את הרעות הללו. אני תומך בארגון "שלום עכשיו" בעניין הזה. אני סבור שמי שמסתובב רעול פנים צריך להיעצר גם אם לשם כך יש מקום לחוקק חוק מיוחס שמפלה לרעה את היהודים וחל עליהם בלבד. אני סבור שיש לקצוץ את אצבעותיהם. אני מתפלץ מרבנים למיניהם אשר מלמדים לגזענות או ללאומנות דתית שלא לומר לאלימות. בהתחשב בכך שמן הציונות הדתית יצאו לא רק רוצח ראש ממשלה, אלא גם יעקב טייטל, ומאיר כהנא, והמחתרת היהודית ומחתרת בת עין והטרור היהודי הנוכחי המשתולל. זה קורה פעם אחר פעם. אני מקווה שנבחרי הציבור והמנהיגים של הציונות הדתית שהם צעירים וליברלים ונורמליים ישפיעו על קהלם בכיוון אחר, וגם אני סבור שאת הטרור הדתי לאומי יש להכות שוק על ירך. צריך לדרוש את זה מהממשלה. לדרוש!! הנה מטרה שראוי לצאת לרחוב ולדרוש אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד דרך. אני קראתי שכתבו ''קונים רק אצל יהודים'' לקנות היום באופן מיוחד מבעלי עסק ערבים. גם זו דרך להגיד שאנחנו לא נאפשר לאף אחד לפרום את הרב קיום הישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נראה את הדברים מאספקט אחר: מראיית הדמוקרטיה כתפיסה בסיסית שהיא לפחות תפיסת העולם שלי להתנהלות המדינה בה אני חי ובה אני אזרח. להשקפתי, לדעת רבים הקיצונית אך לדעתי מאד מתונה ומקובלת במערב, האופי הדמוקרטי של המדינה קודם למה שקרוי האופי היהודי (מה זה?). המדינה על פי הגדרה איננה דמוקרטית כשהיא מדירה מזכויות האזרח כל כך רבים שנמצאים בשליטתה עשרות שנים, כלומר היום מצב קבוע ולא זמני שהיה יכול להצדיק משהו. דיברת על שאלה של זהות? הזהות היהודית של המדינה נקבעת לדעתי בגלל שאנחנו, היהודים, רוב גדול כאן. הזהות היהודית תיחלש ונחלשת כי השטחים-הכיבוש- הם חלק מהמדינה וכשכוללים אותם, איננו רוב גדול בה. כאן בא העיקרון הראשון לידי ביטוי: הדמוקרטיה. מי שאינו רואה את החובה לסיים את הכיבוש או אינו קורא לזה כיבוש , אינו רוצה מדינה דמוקרטית. נכללים ביניהם גם אלו שמציגים את הדברים בדרך רלטיוויסטית- כמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה עושה הוא ליצור סימטריה מדומה בין בצלם לבין מיכאל בן ארי. מצד אחד אתה מציין מתנחלים חובשי כיפה מול בצלם, ובהמשך אתה מצטט ממחקר של בצלם. צטט גם ממחקר ואיסוף נתונים של המתנחלים חובשי הכיפה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |