|
||||
|
||||
ראשית דבר, ברצוני לקרוא ''בראבו'' גדול, גם לך וגם לרוגל אלפר ולכל האחרים. כל כך הרבה זמן חיכינו שמישהו יאמר את הדברים הללו. גם הקישור בין עניין נעמי פולני לעניין ניצולי השואה הוא קולע. בניגוד למה שאפשר להבין מרוגל אלפר לא מדובר בבעיית מריטוקרטיה של נזקקים אלא במשהו חמור הרבה יותר. מרוב דיבורים על זכויות הפרט וזכויות האדם נראה שבמדינת ישראל היום לא באמת מאמינים שלאזרח הישראלי יש זכויות בלתי ניתנות לשלילה כלשהן. הכל הוא עניין של עדיפויות ומועדפים. להוא מגיע ולאחר לא וכולם ממהרים להתיישב על כסאות השופטים והמחלקים. זכותו של האזרח להימנע מעוני מנוול לעת זקנה היא לכל היותר עניין למיקוח הפגנות ובתי משפט. אישית וגם עקרונית עניין ניצולי השואה קרוב לליבי, אבל בכל פעם שמציגים קשיש שהחברה נטשה אותו לגורלו וטורחים לציין כי הנ''ל ניצול שואה, הדבר מבעיר את חמתי. כאילו אם אינך ניצול שואה, לא מגיע לך חימום בחורף. יחד עם זאת, בעניין ניצולי השואה ישנה הסתייגות והבדל אחד חשוב. לגבי כל האומללים ומוכי הגורל האחרים, המדינה אולי כושלת בתפקידה לספק להם מינימום של קיום בכבוד, אבל מצד שני אי אפשר לטעון ברצינות שהיא התחייבה משפטית לעשות זאת. בעניין ניצולי השואה, כאשר מדינת ישראל הסכימה לקבל את השילומים מגרמניה, היא התחייבה הן מוסרית והן משפטית לדאוג לגורלם של ניצולי השואה. כאשר ניצולי השואה מתגלים בעוני מנוול, מדינת ישראל לא מתגלה רק כמי שאינה מסוגלת להבטיח לקשישיה קיום בכבוד (שזה לא כבוד גדול, אבל היא לא יחידה במינהבסטטאטוס הזה), היא גם מתגלה כנוכל וגזלן שאין לסמוך על התחייבויותיו. |
|
||||
|
||||
בהמשך לדבריך, ההדגשה של עניין ניצולי השואה באה להגביר את האמפתיה כלפי הקשיש הנזקק ומכאן גם את הרצון לתרום לו. קשיש לא סימפטי או בעל ביוגרפיה סתמית לא יעורר את בלוטות הרגש במידה מספקת כדי לפתוח את הארנק. לתרום ולא לתת בזכות, כמו שאמרת - כי במדינה קפיטליסטית הזכויות הסוציאליות לא מגיעות לאדם, אלא הוא צריך "להרוויח אותן" (לכאורה בעבודה קשה). אם כך, זה מרוויח אותן בשחיתות וזה מרוויח בסחיטת דמעות מן הציבור. ולגבי התחייבויות המדינה: לא רק בנושא הזה, אלא בשלל תחומים, המדינה התנערה זה מכבר מחובותיה/אחריותה כלפי האזרחים (או שהיא מקיימת אותן בחירוק שיניים ובצורה מעוותת), והיא מקיימת כעת בעיקר את סמכויותיה מולם. |
|
||||
|
||||
מסכים בהחלט לדבריך. הבעיה היא שלגבי ניצולי השואה, ההתחייבות היתה ספציפית, מפורשת, כתובה וחתומה רשמית. בשם ההתחייבות הזאת (לפצות ולטפל בניצולי השואה) נכנסה ישראל של בן-גוריון למהלך של התפייסות ומחילה עם העם הגרמני. מהלך, שמלכתחילה הועלו ספקות בדבר הסמכות המוסרית של ישראל להכנס אליו. בפרשה זו מתגלה ישראל לא רק כמי שמשתמט מתשלום דמי-מזונות (מהלך שלפעמים המציאות כופה) אלא כמי שמבצעת מעילה של ממש. |
|
||||
|
||||
צר לי שהנושא שהעלה כאן איזי לא עורר יותר קצת יותר עניין, תגובות ודיון. בעיני התופעה הזו של קשישים הנאלצים לנפנף בייחוסם כניצולי השואה כדי להתקדם איכשהו בסדר העדיפות של רשויות הרווחה, היא אחת מן הצדדים העלובים והמעליבים ביותר במדינת ישראל. אם במדינת ישראל לא מקובל היום שקשישים לא צריכים להיות מוטלים זנוחים בין קרנות הבתים בלי שום קשר להיותם ניצולי שואה או לא, הרי שזהו שפל חדש בתולדות המדינה. יש תחושה די מובהקת שהנהגת המדינה מנסה די ברצינות לדאוג לרווחתם של ניצולי השואה (והדבר הולך ונעשה קל יותר במהלך הזמן) אבל פשוט לא מצליחה / לא יודעת איך. וזה נראה לי צריך להדאיג את כולנו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |