בתשובה לאריק, 09/02/14 10:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מתכוון שכמעט-חריזה היא יותר אתגר מחריזה? אם כן, הייתי "מסתפק" בחריזה. נראה לי שהכמעט-חריזה היא מגרעת ולא מעלה בשיר המקורי, אם כי אני מוכן לשמוע טיעונים בעניין. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי כמעט-טיעון בעניין הכמעט-חריזה, אבל וויתרתי עליו (וכמעט-שלא שלחתי את התגובה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעד: חצי-חריזה משאירה את הקורא במצב של דיסוננס, בעוד חריזה טובה היתה מהווה קתרזיס. היוצרת לא רצתה שהקורא יהיה מרוצה (נינוח, נטול מתח פנימי) מדי בסיום שיר כזה. נגד: דווקא בגלל זה, זאת היתה יכולה להיות דרך עוצמתית לסיים את השיר, כי באופן קצת פרדוקסלי הרגשת קתרזיס בסיום שיר כזה היתה משאירה את הקורא עם קונפליקט דיסוננטי בפני עצמו. פתאום הוא היה תופס (רגשית, מן הסתם) שבהרגשה הזאת הוא בעצם מחקה את אותו אל "שאמר כי טוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, חשבתי על נימוק הדיסוננס בעד החצי-חריזה. אבל זו נראית לי הצדקה מאוד בדיעבדית. כפי שאתה מדגים אפשר לנמק באותה מידה של הצלחה החלטה הפוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה זה בספרות, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. לפעמים החוקרים (מקצועיים או חובבנים כמונו) יכולים לנחש שיקולים שבאמת היוצר הפעיל, ולפעמים אפשר להציף על פני השטח שיקולים שהיו לא-מודעים אצל היוצר. לפעמים אפשר להצביע על דברים שאולי באו במקרה מבחינת היוצר, אבל תורמים תרומה משמעותית ליצירה. במקרה של החצי-חריזה, להרגשתי הוא לא אף אחד מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שהכמעט חריזה היא בכוונה תחילה. הכמעט חריזה במקור היא על אלוהים בג'י רבתי, והיא מדגישה את הביקורת של המשוררת עליו. אחרי החריזה בבית הראשון הקורא מצפה לחריזה גם בבית השני ויש שם צרימה שפועלת עליו. האתגר למתרגם הוא לייצר צרימה דומה. דליה אפרת הצליחה יפה להעביר אלי את התחושה עם אלוהים המקראי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיקנסון ידועה בכך שלא הקפידה על חריזה מושלמת, (או על משקל מדוייק), זה היה פחות חשוב בעיניה מדיוק במלים ובמשמעות. אין כוונה גדולה מאחורי האי דיוק ולא צריך לקדש אותו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |