|
אני ממש חושב כמוך. בדמוקרטיה הישראלית מגיעים כל מיני אנשים לשלטון מכל מיני מקומות והתוצאה היא שהחלטו הרות משקל מתקבלות באופן גחמני. אפשר היה לראות את זה בקיימפ דייויד, בהתנתקות ובמלחמת לבנון שזו תרומתה העיקרית. שהיא גרמה לכך שהתחילו להבין שיש בעיה באופן קבלת ההחלטות.
לפי דב וייסגלס מה שקרה הוא שלאחר האינתיפאדה קונדוליסה רייס ביקשה לשמוע רעיונות לאחר שהתהליך המדיני נקלע למבוי סתום בעקבות האינתיפאדה. אם נאמין לוייסגלס, הרעיון שנידון בעבר, היה שלו, וכי יש לבצע את ההתנתקות בתור מקדמה על חשבון הסדר הקבע. לפי בקשת שרון השמיע וייסגלס את הרעיון בפורום החווה ובתמיכת בניו של שרון הם קיבלו אותו.
ככה לא אמורות להתקבל החלטות מדיניות. מרגע שהתקבל הרעיון על בסיס אותו שיחת ערב מאולתרת, החלו לקדם אותו, לא לדון בו. כפי שאתה מתאר, וייסגלס התיישב על הבולדוזר והפעיל אותו. שרון ידע אסטרטגיה וטקטיקה טוב יותר מכל אחד אחר, אבל כנראה שחשיבתו הייתה מוטה אל הכיוון הצבאי, כלומר אסטרטגיה שמבוססת על הכרעה, וכנראה, שוב אם להאמין לוייסגלס, הוא לא הבין את הסביבה המדינית שבה לעיתים אסטרטגיה אינה אמורה לשאוף להכרעה. בדיוק להפך. למעשה הפילוסופיה של שרון הייתה לנהל את הסכסוך, ומה שקרה בפועל הוא הפילוסופיה של וייסגלס. כדי להדגים את קוצר ההבנה של שרון בחומר המדיני, אפשר לציין כי על פי ווייגלס שרון לא הבין את ההישגים של מכתב בוש ובכלל רצה לרדת מכל העניין, וצריך היה להתקשר לאיזה אלוף שיסביר לו שמדובר בהישג מדיני רציני, מה שגרם לו לשנות מיד באותו רגע בשנית את דעתו.
חשוב לציין את זה. הפילוסופיה של שרון הייתה לנהל את הסכסוך. לא ''לפתור'' אותו. בפרט שכל מיני אנשים. ביניהם ראש ממשלה לשעבר, ביניהם עיתונאים חסרי בושה ועוד כל מיני חסר בושה, מנכסים את דרכו בלי בושה לדרכם ביום פטירתו. על הדם. בלי בושה.
|
|