 |
אני חושב שבהחלט ראוי לעזור לפולני, ושהיא לא כמו כל קשיש אלמוני עני - לכולם ראוי לעזור, כמובן, אבל זה לא אותו "ראוי". מאידך, אני חושב שהיוזמה לתת לה סיוע מתקציב משרד התרבות היא החמצה מצערת. צריך לעשות זאת בדרך שונה. ייקח לי זמן להגיע לשורה התחתונה, קצת סבלנות - אני צריך להתחיל ביסודות.
כמו כולם, אני משלם במסעדה כדי לזכות בפיסת אושר או הנאה או עניין. כמו כולם, אני משלם בכניסה לאתרי תיירות, לאותה מטרה בערך. לא כמו כולם, אבל לדעתי ראוי שכולם יהיו כמוני, אני שואף לשלם ליוצר על מוזיקה שגורמת לי אושר או הנאה או עניין. זה יכול להיות לפני ההאזנה (בקניית ההקלטה, בכניסה להופעה), אבל זה בהחלט יכול להיות גם בדיעבד. אדרבא, יש היגיון בלעשות זאת בדיעבד (יותר ברור לי כמה זה שווה), והפלטפורמות של היום מקרבות את האפשרות הזו יותר ויותר. הנה, לא מזמן קיבלתי דיסק מסוים במתנה מהמוזיקאי, בעקבות היכרות חטופה וכמעט מקרית איתו. אחרי פעמיים ששמעתי את הדיסק הבנתי איזה פנינה זו, ו"קניתי" אותו בבנדקאמפ (בפעמיים וחצי מחיר המינימום המבוקש), בלי באמת להוריד אותו, רק כדי לתגמל את היוצרים. בהחלטה לשלם, וכמה לשלם, שיקללתי את מצבי הכלכלי ואת הניחוש שלי בדבר פוטנציאל ההשתכרות של המוזיקאי. הייתי רוצה שכולם יעשו כמוני.
אז מנגנון השוק הרצוי בעיני לעתיד הוא שמאזינים ישלמו בדיעבד, קרוב לצריכת המוזיקה. אבל נראה לי מאוד הגון לשלם בדיעבד גם על העבר הרחוק יותר. לנעמי פולני היה תפקיד קריטי ביצירת כמה חתיכות זוהרות מאוד בפאזל של עולמי התרבותי, ונראה לי סביר שבזמנו היא לא יכלה, וזה אולי בכלל לא היה בראש שלה, להוון את זה. אין לי שום דרך לכמת את תרומתה, לומר כמה מגיע לה ממני, ושום דרך סבירה להשוות את התרומה שלה לעולמי התרבותי לתרומה של כל אחד אחר, כך שאני לא יכול באופן סביר לבנות תקציב למימון אמני עבר. אבל נקודתית, אם אני יודע שהיא במצוקה לשארית חייה1, ומכיוון שאני ברווחה כלכלית, אני אשמח לשלם לה בדיעבד. נראה לי ראוי שכל מי שמרגיש כמוני שהיא תרמה לעולמו התרבותי ישלם לה בדיעבד. שכל אחד ישקלל איכשהו את תרומתה לו עם מצבו הכלכלי, כדי להחליט כמה לשלם, אם בכלל.
הפנייה לסיוע ממשלתי היא בעייתית - מייד יעלו השאלות למי עוד לסייע, ולמה לזה כן ולזה לא, וועדות, וביורוקרטיה; ואני נוטה להסכים גם שלא ראוי שהמיסים של ריקי כהן יממנו תרבות שלא רלוונטית לה, ובזה אני מסכים עם רוגל אלפר (אם כי לא הייתי רוצה לפתוח כאן שוב את הדיון האיילי הישן הזה). כל הבעיות האלו קיימות גם כך, בתמיכה הממשלתית ליצירה תרבותית בהווה, אבל זו לא הצדקה לפתוח קן צרעות חדש.
מה שהייתי רוצה לראות, אם כך, הוא פנייה לקהל העצום של מוקיריה של פולני, שישלמו כל אחד סכום שקל להם לעמוד בו, וביחד יספיק לקיים אותה בכבוד.
בשלב זה נראה כאילו אני מציע להקים "עמותה לזקנה בכבוד של נעמי פולני", שתאסוף תרומות ותפרסם את הקריאה בפרסומות ב"ציוניוני הדרך". אבל זה בעייתי, כי זה נראה כמו קיבוץ נדבות. בקונספציה שלי של תשלום בדיעבד זה לא קיבוץ נדבות אלא תשלום הוגן בעד שירות, אבל עדיין לא שכנעתי את ההמונים בקונספצייתי - אז להמונים זה ייראה כמו קיבוץ נדבות, ולקיבוץ נדבות יש סטיגמה שלילית. יש לי חשש שפולני תרגיש מאוד לא נוח עם דבר כזה - לא אתפלא אם היא תעדיף להזדקן בעוני מחפיר. לא אתפלא גם אם הרעיון חלף בדעתם של מי שרצו לסייע לה, ובגלל הסטיגמה הם חשבו שעדיף לפנות לממשלה.
אני חושב שיש דרך אחרת. בערך אותו דבר מהבחינה המעשית של מי ישלם, מי יקבל, כמה ולמה - אבל בהעמדה2 הרבה יותר מכובדת, ואף אופנתית: להפיק אלבום מהודר של "התרנגולים" ו"בצל ירוק", לשווק אותו כפרויקט מימון המונים, ולייעד את הרווח התפעולי לפולני. במימון המונים כמו במימון המונים, המחיר לצרכן יכול להיות מדורג, ואפשר לתת תמורות מיוחדות למשלמים הרבה (חתימה של פולני, מובן מאליו; מפגש חגיגי, מפגש אישי, ...). ובמימון המונים כמו במימון המונים, אפשר לגייס הרבה כסף מיידית ולהפיק את האלבום אחר כך, בנחת. אולי אני טועה בניחוש השוק, אבל אני חושב שזה יכול לעבוד עבור פולני, ולעבוד שוב ושוב עבור כל אמן עבר שנקלע למצוקת הווה.
(ואולי זה יעבוד אפילו לאמנים שאינם במצוקה, ובכל זאת רוצים להוון את מה שפעם הם נתנו בזול ועם השנים התברר כרב ערך תרבותי; אבל כנראה זה יעבוד עבור הלא-ממש-נזקקים רק כשאצליח לשכנע את ההמונים בקונספציה.)
1 מכאן ואילך אני כותב כאילו היא לא קיבלה עבודה ברדיו, והמצוקה שלה אקטואלית. זה לא מאוד משנה לעצם העניין.
2 (מחווה לפולני ופועלה)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש