|
||||
|
||||
השנה היא 1967. נאצר הובס זה עתה אחרי איומי השמדה והתרהבויות מצידו ומצד כל פוליטיקאי ועיתונאי ערב בערך. שלושה שבועות לאחר מכן מצריים מחדשת את האש בתעלה. בתוך זמן קצר יש את ועידת חרטום ושלושת הלאווים, שבישראל ובעולם המערבי מפרשים כמעידים על המשך הקו הנוקשה המצרי. באותו זמן היה די בלתי אפשרי לפרש את זה כ"למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה", ובוודאי שאי אפשר היה לצפות שישראל - המנצחת - *היא* שתרים את טלפון הכניעה (למרות שהיא הסכימה לוותר על שטחים, לפני שחזרה בה...). ולפיכך, הטיעון שלך אנכרוניסטי כי הוא בא מתוך העמדה שלך ב-2013, ומתעלם מכך שזוית הראיה הזו הייתה נורא לא סבירה ב-1967. |
|
||||
|
||||
אחרי 67 זה גם 1970, 1971, 1972... |
|
||||
|
||||
מן הסתם ב-1971 או 1972 הוא לא חיפש דרך לצאת ממעגל הלחימה. (ותודה על הנסיון שלך להסיט את הדיון ממה שאמרתי, הנסיון כשל). |
|
||||
|
||||
ושוב: הטיעון שלך אמר ש" למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה; השאלה הייתה איך פוגשים את האינטרס הזה. האם באמצעות ציפיה לטלפון כניעה?". הפתרון שלך (תמיד...) הוא שישראל תרים את טלפון הכניעה. אבל מה לעשות - כשמצריים (ולא רק נאצר) מסרבת למשא ומתן ישיר; לאחר חילופי אש ומלחמת ההתשה; כאשר הסובייטים מתספקים את מצריים מכאן ועד להודעה חדשה, ועל רקע המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם; כשמצריים מודיעה שהמו"מ הוא בין ישראל ליארינג ולא בין ישראל למצריים; וכאשר הדרישות של המצרים *לפתיחת משא ומתן* היו כאלה ש-כפי שכבר הוסבר- לא היו ריאליות עבור שום ממשלה ישראלית עד היום; אזי אין פלא שהמדינאים של אותו דור לא הצליחו לראות את 'האינטרס הממשי' של המצרים, אם הוא היה ממשי (ולפחות לגבי תקופת נאצר, ספק גדול אם הוא היה ממשי; גם לגבי סאדאת, העניין כידוע לא פשוט). |
|
||||
|
||||
מה אתה אומר? אני רואה שאתה לא לומד כלום ולא שוכח כלום. יש אצלך שני מצבים: או כניעה או מלחמה-טיפוס בינארי. |
|
||||
|
||||
ושוב אתה מנסה להסיט את הדיון, ושוב כושל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |