|
אותי הסגפנות פחות עניינה. הוא הציף את העובדה שבני אדם פעמים רבות מוצאים משמעות בסבל שלהם. זה לא אומר שהם בהכרח מחפשים סבל, אבל יש (לא רק בתרבות הפרוטסטנטית) אתוס אנושי כולל ש"המאמץ משתלם". ולעתים המאמץ כרוך בסבל או שהסבל מובנה לתוכו נתון. זה אמור במנגנונים חברתיים רבים: מסעות ממושכים לארצות לא מוכרות, טקסי חניכה מסוכנים, אימונים צבאיים, לילה לבן לפני בחינה חשובה, עבודה רבת שנים כשוליה של אמן (היום קוראים לזה בניית מסלול קריירה מלמטה למעלה), וכולי וכולי. במסגרת זאת, מי שמעניין אותו אך ורק אם סבלת במסע הכומתה שלך או בשנותיך הראשונות כמחזיק העפרונות של ג'יוטו, מפספס את העיקר.
מכאן כמובן אין לגזור שסבלו של צד ג' (אנושי) לא כל כך נורא כי הוא במילא ימצא בו משמעות. וכמובן, זה תקף רק לבני אדם, כי חיות אינן יכולות למצוא משמעות בסבלן, אין להן את המנגנון הזה - הפרה הכואבת שנותקה מהעגל שלה לא תכתוב על זה שיר ותשלח לכתב עת. אבל פרסיקו צודק בכך, שהתמקדות רק בשאלה "זה נעים לי?" או "זה לא נעים לי?" מפספסת פעמים רבות את העיקר. ומה שעושים הטבעונים זה לשאול את זה. זו שאלה טובה בתור כלל אצבע אינטואיטיבי הקורא לחזור להתבוננות פשוטה במצב בע"ח, אבל זה בסיס תיאורטי מאוד רעוע לבניית השקפת חיים כוללת.
|
|