|
||||
|
||||
הן בנאומו של אובמה והן בנאומו של רוחאני, משתקפת ההבנה שהעולם חווה שינוי, ולמעשה כל הדינמיקות של התקופה משתלבות ומתנהלות בסביבה של מעבר. world in transition. כלומר לא מדובר בסביבה יציבה שבה הכוחות המרכזיים שומרים על איזון ביניהם והשינויים חלים בשוליים, אלא בסביבה אשר מתוכה יקום סדר עולמי חדש, וממנה עתידות לצאת מעצמות חדשות. אנו שכל חיינו אנו רגילים לפטרונות האמריקאית, נתקשה בוודאי להפנים את השינוי, אבל הוא קורה. זו אינה שאלה של העדפה, אלא זהו שינוי מבני. פה ושם מסתמנת השאלה איזה פטרון אנו מעדיפים, אך סימנה של התקופה, כך לפי הבנתי, היא שאין פטרון. הפטרונות האמריקאית, התרופפה, ולא יבוא שום פטרון אחר. הפנייה אל עיקרון ההסתמכות העצמית שיסד דוד בן גוריון ואשר נתניהו מבטא באימרה- אם אין אני לי מי לי, יסודה בשינוי מבני, ולא בהכרח בזהותו של המנהיג האמריקאי. מן הסיטואציה הזו של הפרת מאזן הכוחות בין השחקנים הגדולים, עולה ורווח החשש וגם הציפייה בת ימינו לפרוץ מלחמת עולם שלישית. אלמלא כן, היינו מצפים לכל היותר למלחמה מוגבלת כלשהי. אין זה מתוך תאוות מלחמה, אלא שבסביבה הקיימת, גדל התמריץ של כוחות גדולים ובינוניים לנגוס נגיסות וליצור משברים. בסביבה רב קוטבית קיימת נטייה מובנית למשברים ולמלחמות. בהקשר הזה יש להבין את המשבר הסורי האחרון, ובהקשר הזה יש גם להבין את האופן שבו נוהל המשבר. מן האפשר שהעולם יצלח את התנועה הטקטונית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, או מתוך שיצליח לבודד אותה. ואולם, המשברים העתידים לבוא, בפירוש אינם מייצגים עוד סכסוכים קטנים, או סכסוכים של מדינות קטנות. ייתכן שיש תבונה במדיניות האמריקאית, "לזרום עם השינוי" להניח לו להתרחש ולא להתנגד לו, על מנת למתן את הנטייה להתפרצות. הנה כזו היא גם ההדגשה של רוחאני בנאומו שלו, המציין את הצורך להיות "פלורליסטי" ולהכיר בזכויות לגיטימיות של כוחות אזוריים, כלומר איראן. אבל הפועל היוצא מתפישה כזאת בנוגע לאיראן, הוא שכבר לא מדובר באסטרטגיה של מניעה וכנראה עוד פחות מאסטרטגיה של הכלה. כמדומה הוא שארה"ב שינתה פאזה לגמרי ביחסה לאיראן, והיא לא מתכוונת להתנגד לה, אלא היא מבקשת את קרבתה. כך מצהיר אובמה: "לא ניתן יהיה להתגבר על ההיסטוריה הזו בלילה אחד, החשדות הם עמוקים, אך אני מאמין שאפשר לפתור את הנושא הגרעיני כצעד ראשי בדרך ארוכה לעבר יחסים אחרים.." וממשיך : "אנו מכבדים את הזכות של העם האיראני להשיג אנרגיה גרעינית שלומית" (peaceful). הערובה לכך היא הבטחתו של חמינאי שהוציא פתווה כנגד פיתוח נשק גרעיני. למעשה ארה"ב התירה את הרסן, ועניינן של השיחות מכאן ואילך הוא לא למנוע את הגרעין אלא לפרק את משטר הסנקציות. אובמה ממשיך ומביע עמדה אשר נוגדת ניגוד גמור לרציונל של החלשת איראן, וכך הוא אומר: "הליכה של איראן בדרך אחרת, תהיה טובה לאזור ולעולם ותסייע לעם האיראני לממש את הפוטנציאל העצום שעומד לרשותו במסחר, תרבות מדע וחינוך.." דברים אשר למעשה מסמנים את איראן בתור המעצמה האזורית הבאה. המפנה הדרמטי במדיניותה של ארה"ב מסתמן גם בהתייחסות לסוריה. למורדים מתייחס אובמה כאל קיצוניים, כמו כן הוא מביע מחוייבות כלפי שלמות טריטוריאלית של סוריה. |
|
||||
|
||||
כאילו נשתכחו האגרסיות האיראניות המאיימות לבלוע את בחריין, כאילו נעלם מעיניו מה שמתחולל בעולם, מצהיר אובמה לפי פועל יוצא של כל הדברים, כי במוקד מדיניות החוץ האמריקאית יבוא הטיפול בסכסוך הישראלי פלסטיני. כלומר, לנוכח כל מה שמתארע, הוא מתכוון להעמיד בראש סדר היום הבינ''ל את הקמפיין הפלסטיני. מכל השאלות הרות הגורל של הסדר העולמי, הנורמות הבינ''ל, סרבניצה ורואנדה, דמשק, כישלון מניעת הגרעין, זליגת הנשק הכימי, תפוצת רשתות אלקאעדה...מכל הדברים האלה פועל יוצא לאובמה למקד את מאמציו לשים סוף ל''כיבוש'' כשהוא מקנח באמירה מדהימה ולפיה בטחונה של ישראל...תלוי בהגשמתה של מדינה פלסטינית. תלוי. לא פחות. וממשיך, כאילו לא די בכך, שפתרון של השאלה הזו, כלומר הקמה של מדינה פלסטינית לזה תהיה השלכה חיובית מרחיקת לכת ועמוקה על המזרח התיכון כולו, ועל צפון אפריקה. |
|
||||
|
||||
אובמה הכריז בנאומו שיש שתי סוגיות מפתח במזרח התיכון: הגרעין האיראני והסכסוך הישראלי־פלסטינאי. |
|
||||
|
||||
כן. וכי בהן תתמקד מדיניות החוץ האמריקאית ליתר כהונתו. לא החשש מפני מלחמת עולם שלישית. לא מלחמות הסחר מול סין, לא ההתפשטות הרוסית מערבה, לא ייסוד פורום קונצרט שיתאים לסדר עולמי חדש, לא המלחמה על חומרי גלם באפריקה, לא האיום של אלקאעדה להשתלט על תימן, הפלישה הסינית לים הדרומי, האיום הגובר על טייואן, האיום של השתלטות על הגרעין בפקיסטן. לא קידום דמוקרטיות באסיה, במזרח התיכון, באמריקה הלטינית. הנשיא האמריקאי נחוש להתעסק בסכסוך הישראלי פלסטיני, הוא מדגיש את מחוייבותו להקמת מדינה פלסטינית, ומשתמש פעמיים במילה כיבוש. לא סכסוך, לא אזור במחלוקת, אלא כיבוש. וברוח תיאום המסרים במקרה או שלא במקרה בין ארה''ב לאיראן, מציין גם הנשיא האיראני את פלסטין הכבושה. פלסטין כבושה הוא זועק ומוסיף כי אין מילים לתאר את הזוועות שעוברות על הפלסטינים. |
|
||||
|
||||
אובמה הזכיר את הסכסוכים הללו כסכסוכי מפתח במזרח התיכון, לאו דווקא בעולם. |
|
||||
|
||||
מעניין שהמשבר העכשווי האלים והמדמם ביותר, שהורג מאות אלפים בשנה ומייצר מיליוני פליטים - המשבר בסוריה - הוא מבחינת אובמה בעייה שולית בהתייחסו למזרח התיכון. הוא ממשיך להצטייר כקשקשן שלא אומר כלום במקרה הטוב, או כמניפולטור צבוע וציני במקרה הרע, שאומר רק מה שנוח לו להגיד בסיטואציה מסוימת, מבלי קשר למצב האמיתי בשטח. |
|
||||
|
||||
מה שהוא אמר באותה נקודה: שני נושאים רבי השפעה. איפה אפשר למצוא את הטקסט המלא של הנאום? (דווקא לגבי סוריה הוא היה יכול לקשקש לא מעט אם הוא היה רוצה) |
|
||||
|
||||
(גם אתה לא היית שמח לנפנף במחדלים שלך ובמפלות בינלאומיות שלך לעיני כל. שמעון פרס שקורא/שואל 'אני לוזר' ונענה ב'כן!' מהדהד יש רק אחד, והוא שלנו). |
|
||||
|
||||
הפסקה הרלוונטית מהנאום: What does this mean going forward? In the near term, America’s diplomatic efforts will focus on two particular issues: Iran’s pursuit of nuclear weapons, and the Arab-Israeli conflict. While these issues are not the cause of all the region’s problems, they have been a major source of instability for far too long, and resolving them can help serve as a foundation for a broader peace. מה חדש בזה?
|
|
||||
|
||||
מדיניות ארה''ב הוגדרה בדו''ח המילטון בייקר ואובמה אינו סוטה ממנו. מי שזרק את הדו''ח היה בוש. גם הפלישה לעיראק הייתה סטייה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |