בתשובה לאיציק ש., 24/09/13 15:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שני הצדדים להסכם אינם שני אנשים מלאי כוונות טובות, אלא שתי ישויות פוליטיות. ולשתי הישויות האלה *לא* היה ברור מהו הסכם הקבע. אילו זה היה ברור, לא היה צורך במו"מ של חמש שנים. נראה שאתה מבלבל בין הסכמות לבין תקוות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבנות ביילין-אבו מאזן נוסחו בערך שנתיים אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ונדחו על ידי ראש הממשלה פרס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפלסטינאים היה ברור מאד מהו הסכם הקבע שהם חותרים אליו: מדינה ריבונית בגבולות 67 עם אפשרות של חילופי שטחים. הצורך בחמש שנים נבע מהעובדה שמול הפלסטינאים הייתה מדינת ישראל שהייתה ועדיין מצויה בתהליך בניית מפעל התנחלות ברחבי הגדה המערבית. לאנשים בצד הישראלי-ביילין ואחרים- היה ברור מה יכול להיות הסכם הקבע. פרס הוא סיפור אחר שכאן לא המקום להתחיל ולנתח אותו. הוא רוצה גם וגם וגם. הוא מודע לכוחותיו הפוליטיים הדלים ולעובדה שלימין, אם יעשה את מהלך הפשרה, תהיה תמיכה של כל מה שמשמאלו. לשמאל אין את הפריווילגיה הזאת. אני גם מפקפק בכנות דבריו בעניין חשיבות השלום על פי עברו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ממשיך לבלבל בין הסכם הקבע שמעולם לא נחתם לבין הסכמי אוסלו, ובין הסכמים לבין תקוות של אחד הצדדים. אי אפשר להבין מה אתה אומר, חוץ משההתנחלויות הן המכשול היחיד לשלום (טענה שקל להפריך בנפרד). לפיכך כדאי לי אולי להפסיק ולזהם את הדיון על 73 בקשקושים על 93. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |