 |
גישתך מזכירה לי את הפטריוטיות האופטימית והמשעשעת של מיסיס רובין, המורה להיסטוריה, או, למען הדיוק - המורה ל"היסטוריה".
בילדותי הרחוקה ביליתי מספר חודשים בלידס שבאנגליה. פעמיים-שלוש בשבוע, אחרי הצהריים, אחרי בית הספר, נשלחתי, בדומה לילדי עוד משפחות יהודיות, ל"חיידר" - מוסד שאורגן (היטב, יש לומר) במאמץ משותף ע"י מספר קהילות יהודיות תוך התגברות (ראויה להערצה וכל כך לא ישראלית!) על הבדלי השקפות, כולל חילונים דאז, כולל דתיים ודתיים יותר (זאת אנגליה של הימים ההם, וקשה לחלק את זה עפ"י החלוקה האמריקאית-ישראלית המוכרת של אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים), כולל חילונים מאסכולת "היה יהודי בביתך ואנגלי בצאתך", כולל ישיבה משותפת ומעורבת בכיתות - בנים ובנות ביחד, בגילים שונים, ככל שהצליחו לאסוף, כנראה, מכמה אזורים בלידס (שהיתה קטנה יותר ממטרופוליטן לידס דהיום) - הכל ע"מ שהילדים יקבלו קצת יידישקייט, קצת ביבליקל היברו וקצת רגשי פטריוטיזם כלפי אונזערע איזראל.
אני נזכרת במיוחד ביומי הראשון שם - עת למדתי שבתחום שנקרא "ג'ואיש היסטורי" לומדים את הסיפור על קמצא ובר קמצא, וכי חוברות האגדה והמדרש נקראו במלוא הרצינות ובלא שמץ של נימה הומוריסטית - "היסטורי בוקס" (החוברות: באנגלית, בשילוב צילומי טקסטים עבריים מן המקורות - רק עכשיו, כאדם בוגר וממרחק עשרות שנים, אני יודעת להעריך את המפעל התמים והיפה הזה, שהיה מרשים קצת יותר אילו לא שרתה על הכל רוח של פורים שפיל, שרק הילדים היו ערים לה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש