|
אצלי זו דווקא שאלה טובה, כשמדובר בזיקוקים. בילדותי בקיבוץ, בשנים טובות, היו מעיפים בחגיגת יום העצמאות כמה זיקוקים מאוד פשוטים, אור אחד שעף באוויר ומשאיר אחריו שובל קלוש. ואז היינו יורדים לשורת הבתים שגובלת בשדות שגובלים בקריית אתא, וצופים משם בזיקוקים העשירים, הדבר האמיתי, של קריית אתא, מעל הבתים הלא גבוהים שלה. זה היה מרהיב, מרגש, מסעיר, שיאו של יום העצמות ובטח אחד משיאי השנה בכלל.
אבל בשלב מסוים בהתבגרות עושים אחד ועוד אחד ומבינים, שעם כל זה שלעומת קיבוצים אחרים קרבתנו לעיר מזוקקת היא מתת נדיר, הרי שהחוויה שלנו היא בכל זאת סוג ב'. כי מן הסתם הזיקוקים מיועדים לתושבי הקרייה, ונורים מאצלם, וזה בטח מרהיב, מרגש ומסעיר לאין ערוך לראות אותם ממש מקרוב, ולא ממרחק של כמה קילומטרים. זו היתה משאת נפש של ילדותי ונערותי. היא מעולם לא התגשמה.
בגיל 32 או משהו כזה החלטתי שהגיע הזמן לקבל משהו בחזרה מהארנונה שאני משלם לחיפה, והלכתי לצפות בזיקוקים מהמקום שבו הם משוגרים. זה באמת היה מרהיב, הרבה יותר מאשר אלו של קריית אתא מרחוק, אבל גיל 32 הוא מאוחר מדי למלא חסך מהילדות. עדיין זה משהו שהייתי יוצא בשבילו מהבית, אבל בכפוף לשיקולים ודילמות שאינן שייכות לכאן.
בשנתיים האחרונות יורים זיקוקים, כאמור, עשרה מטר מהבית שלי. אבל בשנתיים האחרונות יש גם ילד קטן. עוד שנה או שנתיים אוכל לקחת אותו לזיקוקים, הוא יתרגש ויתפעם, ואני, לפי הקלישאה, אמלא סוף סוף את חסך הילדות, דרכו. עד אז המוטיבציה שלי לראות זיקוקים לבד כמעט לא קיימת.
|
|