 |
יש לי הרושם (ואני מקווה שאני טועה) שש. פוגל לא קרא - ושמא גם לא שמע? - על יואל הופמן לפני "הלב הוא קטמנדו".
הכתיבה הייחודית של הופמן (מה שפוגל קורא "פנימיותם של הגיבורים") משלבת בעצם את החיצוני והפנימי. היא מושפעת מאוד מראיית העולם של הזן בודהיזם, שהופמן עוסק בו כבר שנים. גם הסגנון השירי, הדפים החצי ריקים, המבנה המקוטע, המתח בין עלילה לתיאור, האסוציאציות והדימויים, כל אלה קיימים בכל הספרים מבית היוצר הנפלא של הופמן. מספיק לדפדף ב"מה שלומך דולורס" או ב"ברנהרדט".
אותו "עולם פנימי" של הגיבורים הוא בעצם העולם הפנימי שלהם, של הופמן ושל הקורא , וגם של כל הטבע עלי אדמות גם יחד. כלומר, בעצם הופמן רוצה להזכיר לנו את אחדות העולם, ואת העובדה שהאדם הוא רק פסיק בו, ועם זאת לא לבטל את החד פעמיות של כל אדם וכל דמות בספר שלו.
התימהון על הזמן החולף, על התנהלות הטבע מול המשוגות והמעשים הקטנים שלנו, ההכרה בכוחות הפועלים, ומציאת העצמי בתוך כל זה. אלה הנושאים של הופמן. סיפור האהבה בין בתיה ליהואחים הוא דוגמה יפהפיה לזה, אבל בעיקר דוגמה. אין לו עניין ברומנים רומנטיים, למרות שזה ספר שיכול גם לשבור את הלב.
שורה תחתונה:
אולי זה יכול להיות רעיון יפה לגשת לספרים של הופמן ללא כל ידיעה מוקדמת. לא פוסל את זה על הסף. אבל מה , זה מקרה שבו חוסר הידע המוקדם הופך להתרשמות קלושה, ולכן לביקורת שלא מחזיקה מים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש