 |
השאיפה לחסינות יתר לשלטון הרוב מפני כחן הפוליטי של קבוצות מעוט בהכרח תביא לכך שהחלטות שלטוניות שפוגעות בקבוצות מעוט (למשל: בעניים) יתקבלו בהליכים שמניחים לאותן קבוצות פחות יצוגיות פוליטית ופחות כח שכנוע, ולכן, לפחות בעיני אנשיהן, תאבד הלגיטימיות המוסרית של השלטון להכתיב להם הכרעות שהן קשות מאד מבחינתם. ההתפתחות הטבעית מתחושתם באשר לקפוח הלא לגיטימי של יכלת השכנוע וההשפעה הפוליטית שלהם תהיה מרדנות-אי-ציות על בסיס אידאולוגי (זאת גם דעתה של זהבה גלאון מ"מרצ" ר' מאמרה במדור חדשות / פוליטי ב nrg 10.03.08) אשר תסלים לפעולות איבה אלימות של קיצוניים (זאת גם דעתו של עמי איילון לפי ראיון שנתן ביום פרישתו מתפקידו כראש השב"כ).
פעולות איבה של קיצוניים מן המעוט יחזירו את החברה הישראלית לאותו תהליך הרה אסון שהתחיל להתפתח בזמן ממשלת יצחק רבין ז"ל ופסק עקב ההלם מרציחתו: מחד גיסא, מרי עממי של קבוצות מעוט, שאנשיהם חשים כקרבנות של עריצות שלטונית, ומאידך גיסא הפחד מתוצאות המרי ישוב וישלהב את התמיכה הצבורית והמשפטית ב"דמוקרטיה מתגוננת" (לשון נקיה ל"קצת דיקטטורה זמנית") אשר עצם השמוש בה יספק צדוק נוסף לאלימות המעוט וחוזר חלילה, וכך, סופו האירוני של תהליך "חזוק הדמוקרטיה" ע"י החמרת חסינות שלטון הרוב כנגד כחן של קבוצות אופוזיציה יהיה דכוי עריץ: דכוי של קבוצות מעוט יתפתח, באיטיות אבל בעקביות, לדיקטטורת שב"כ. הנסיון ההיסטורי מלמד שבתחלה כחה של המשטרה החשאית יאכף רק על הקיצוניים שעלולים להיות אלימים, אחר כך על ה"קיצוניים", בשלב הבא על "הערוגות שמצמיחות אותם" ובסופו של דבר על כל מי שאיננו בעל קשרים עם צמרת השב"כ, ואמצעי הרתעה דרקוניים שהיו אמורים להיות זמניים ונגד מעטים בלבד- ימצאו דרכים לשמר את קיומם ולהרחיב את ה"קליינטורה" שלהם (בבריה"מ שלטון הפחד שנמשך למעשה 70 שנה היה כל אותן שנים "זמני" ו"רק נגד אויבי שלטון העם", לפי המוצהר)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש