בתשובה ליניב מאיר, 04/03/13 13:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עד כמה שהבנתי, הפתרונות של בנבנישתי אמנם דורשים מידה מסויימת של הסכמות בין הקהילות הניצות, אבל לא מדובר על יותר מהסכמה של הצדדים למנגנון שיאפשר דו-קיום ''עויין'' בין הקהילות במקום סכסוך אלים לפחות לזמן מסויים. הדוגמאות שהוא מביא הן מאירלנד הצפונית, מבוסניה ומקדוניה (לא ממש חממות של אהבת אחים). במצבנו אנו נראה לי כי לשקול ולחפש גם פתרונות שהם כדבריך אכן קלושים ומפוקפקים, עדיף על המשך הדבקות בפתרון שנכשל שוב ושוב. גם העובדה שלפלשתינאים אין שום קשר מיוחד לרמאללה או לעזה ביחס לרגשותיהם לחיפה ועכו, מרמזת לכך שפיתרון החלוקה אולי נטול בסיס בליבותיהם של הצדדים המסוכסכים לא פחות מאשר הפיתרון הדו-לאומי. אסונה של ישראל היה בכך ששלטון הימין (ואולי גם שלטון השמאל שקדם לו) ניצל את חוסר התקווה של פתרונות החלוקה כדי להצדיק את חוסר המעש שלו בזמן שהריבונות והלגיטימיות הישראלית הולכת ונשחקת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, אני לא פוסל מראש אף סוג של פתרון, ואני מניח שככל שפתרון שתי המדינות יתרחק בשנים הקרובות, יגבר הדיון בפתרונות הפדרציה/סיפוח למיניהם, שאותם מקדמים הן הימין והן השמאל הרדיקליים - כל אחד ממניעיו שלו. אינני מכיר מספיק לא את הפתרון של בנבנישתי ולא את הדוגמאות שהוא נותן, אבל ברור לי שגם מה שאתה מכנה "לא יותר מהסכמה של הצדדים למנגנון שיאפשר דו-קיום "עויין" בין הקהילות" הוא לא דבר של מה בכך. יש לזכור שהסכמה רק על הצורך בהסכמה הושגה לראשונה בועידת מדריד - יותר מ-40 שנה אחרי קום המדינה, והסכסוך הלאומי התחיל הרבה קודם. הלאומנים והפונדמטליסטים בשני הצדדים, שהצליחו להכשיל את פתרון שתי המדינות עד כה, לא מכירים אפילו בלגיטימיות של הצד השני - לא שהפלסטינים הם עם מזה, ולא שהיהודים אינם יותר מקהילה דתית מזה - וכרגע נראה שכל עם מעדיף "שלום בית" מאשר להיאבק בקיצוניים. זהו המכשול העיקרי שכל פתרון יצטרך לעבור. *** לא הייתי מכנה את מדיניות ישראל "חוסר מעש". מאז הסכם אוסלו היו מעשים רבים - מספר המתנחלים שילש את עצמו, למשל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |