 |
יש הבדל באמונה האישית. הרי דווקא מכיוון שהאמונה כמו האהבה, הריהם קשורים באדם, הרי שאין כמותם לאף אחד אחר. ואולם באשר אדם חי חיים של אמונה, אין מדרג של דתיות לפי מושא האמונה. האדם אשר בנה את מאצ'ו פיצ'ו, האדם שבנה את הפירמידות, האדם שבנה את ירושלים והיכלה, קרוב לוודאי שכולם פעלו מתוך תחושה דתית, כל אחד במושגי דתו. הצד המשותף לכולם, היא ההכרה בקיומו של דבר המצוי מעבר להכרה השכלית או החושית.
אחת ההבחנות שניתן לקיים בדתות, היא על פי ההתייחסות או הדרכים לאמונה לפולחן ולעבודת האלוהים באותה הדת ובדתות שונות. דרך אקסטזה, כמו שאול אשר בנביאים, דרך קיום מצוות כמו ביהדות ההלכתית, דרך הטקס כמו בטקסים פולחניים או מאגיים של קרבנות או כדרך שאדם מטיל קוביות במשחק לאחר שמילא קודם לכן איזו התכוונות או רצף של פעולות וכיו''ב. הצד השווה לכל אלה ביהדות, היא שהמאמין בזרם כזה או אחר, מתייחס לאל אחד עליון אשר מעל לכל הדברים כולם ואשר אין להגשימו. זה מושג היסוד באמונה הישראלית לזרמיה, לדורותיה, לגילוייה בבני אדם יחידים, ובטקסים, מנהגים ושאר מושגים קולקטיביים.
אדם עומד לפני ציור של פיקאסו ונפעם. לצדו עומד אדם שני שאומר- אין כאן כלום. אלו משיכות מכחול סתמיות. ולחשוב שמישהו יהיה מוכן לשלם על זה סכומי כסף כאלה. ואז הוא אומר האידיוט לשני, אתה אידיוט ממה אתה נפעם, אינך רואה שזה בסך הכל קשקוש. ובאותם מושגים של אידיוט הוא מפתח איזו יומרנות איזו גאוותנות, איזו יוהרה כלפי השני שחש את המשמעויות, שחי חיים של אמונה, והוא האידיוט מחשיב את עצמו גדול על פני רעהו מכיוון שהוא הגדול למד את האבולוציה והוא מכיר את קארל סייגן. בעיני עצמו שבכל גישתו לשאלות הדתיות העומדות ביסוד הקיום האנושי, ורואה רק צלחת ספגטי, בעיני עצמו הוא מייצג את האור, והוא מקים מפלגה וקורא לה- אור.
דווקא בחברה ובתרבות הישראלית בזמן הנוכחי, כאשר אדם יכול להרגיש חירות גמורה לגשת אל אותם מושגים רוחניים שהדת עוסקת בהם ולהתחייב בהם במצפונו הפרטי בלבד ומבלי לאבד דבר בחייו האזרחיים, אנשים נדבקים לקנטרנות, לסטריאוטיפים, לצד הזול של הדברים. ובמה הם מתעסקים. בזה שאם תהיה להם עורלה הם ירגישו דגדוגים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש