בתשובה לאייל סתם, 05/12/12 21:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב ש-10 החודשים של המלחמה ה"מדומה" לא נבעו מפחדנות או ממקרה אלא משיקולים איסטרטגיים והתיאור של "הגנה פסיבית" מטעה. אצל הצרפתים זה נבע מאיסטרטגיה הגנתית כפי שהסביר טוידלדי. אחרי שהצרפתים השקיעו מיליארדים בקו מג'ינו ובשאר אמצעי הגנה הם לא התכוונו ל"אחסן אותם במגירה" ולהסתער קדימה אלא להיפך. הם התכוונו לשבת בהם ולהניח לגרמנים להקיז את דמם במתקפה (מעין גרסה משופרת של האיסטרטגיה של פוש ופטאן בוורדן). אצל הבריטים היתה זו יותר שאלה של איסטרטגיה ארוכת ימים (עוד מימי המלחמות הנפוליוניות). הבריטים תמיד ניסו להימנע מניהול קרבות יבשתיים גדולים ביבשת אירופה. הם פעלו ע"פ מה שקראו "איסטרטגיה עקיפה" שבה ניהלו קרבות משניים בנקודות שונות לאורך ההיקף של אירופה וכך מזערו את החיסרון העיקרי שלהם (צבא יבשה קטן שכן רוב צבא הקבע שלהם היה צבא קולוניאלי) ומיקסמו את יתרונם העיקרי (הכוח הימי העדיף שלהם). לאיסטרטגיה זו, מלה"ע ה-I היתה חריג בולט ותוצאותיה האיומות בהחלט לא הצדיקו את החריגה הזאת. האיסטרטגיה העקיפה שימשה לא רק לפני נפילת צרפת (נורבגיה, דנמרק ויוון) אלא גם אחריה (צפ' אפריקה, יוון וכרתים וההפצצות מן האויר). רק לאחר הכנה ממושכת שבמהלכה חיל המשלוח האמריקאי תפס את עמדת הבכורה והצבא האדום ריתק את חלק הארי של הוורמכט העיזו הבריטים להסתכן בנחיתה בצרפת. וגם זה היה תחת הלחץ של אייזנהאואר בזמן שצ'רצ'יל ניסה לקדם מהלך אוגף דוקא בבלקן. כל התכנית המכונה "דייל-ברדה" (תכנית שנועדה לפרוש את העילית של צבא צרפת ואת חיל המשלוח הבריטי בקו הגנה על הנהרות דייל וברדה בהתאמה בתוך בלגיה והולנד) נולדה מתוך מבוך של חוסר-הבנה, טעויות ואילוצים צבאיים-מדיניים. קו מג'ינו הסתיים לפני הגבול עם בלגיה בעיקר מפני שה"כסף נגמר". (ממשלת ליאון בלום הצרפתית למשל היתה פחות לוחמנית כנגד גרמניה ורצתה להתרכז במהפכה חברתית מבית). מצד שני המשך קו מג'ינו על גבול בלגיה היה כביכול מפקיר את בת הברית המקווה (בלגיה) "מחוץ לגדר" וכן כפי שציין טוידלדי קרוב מדי לעורף התעשייתי של צפ' צרפת (מי שמזהה כאן אנלוגיות מאד ביתיות, לא בהכרח טועה). המפקדה הצרפתית נקטה כאן בשני אמצעים סותרים אהדדי. מצד אחד נבנה קו חפירות ארעי ומאולתר על גבול בלגיה ומצד שני התכנית היתה שבזמן מלחמה הצרפתים יפרשו לתוך מערכת הגנה שתחפר בשדה הקרב הישן של פלנדריה בתוך בלגיה וכך יצרו "עורף איסטרטגי" על חשבון הבלגים. הבעיה היתה שהבלגים (באופן שאפשר להבינו מנקודת המבט של אותו זמן) סירבו לשתף פעולה עד שהיה מאוחר מדי. את הסירוב שלהם היה אולי מוצדק גם בדיעבד. מאחר והבלגים לא התכוונו להילחם יותר מדיהפעם, לא היה שום טעם מבחינתם להפוך לשדה הקרב של צבאות זרים. בסופו של דבר הצרפתים עשו את הגרוע ביותר מבחינתם: הם הוציאו את כוחות העילית שלהם מקו חפור (מאולתר ובלתי גמור ככל שהיה) ושלחו אותם עמוק לתוך השדה הפתוח בבלגיה והולנד (שם לא הוכנו שום קוי הגנה כדי לא ל"סכן" את הנייטרליות של בלגיה והולנד). מה שקרה שם היה בבחינת טרגי-קומדיה: הגרמנים התכוונו לנהל מלחמת מאסף מול הכוח הפולש ולמשוך אותו צפונה הרחק מן הכוח הגרמני העיקרי שהתאסף בדרום בגבול צרפת גרמניה (מול נהר המז ולוקסמבורג). מה שקרה הוא שכוח ההטעייה הגרמני הביס את פאר הצבא הצרפתי והפיקוד הגרמני נאלץ בתחינות ובאיומים למנוע מן מכוח ההטעייה הגרמני להתקדם דרומה. הכרעת הקרב התרחשה כאמור במשולש הגבולות גרמניה-צרפת-לוכסמבורג. ע"פ התכנית של רונדשטט-מאנשטיין-גודריאן בוצעה הבקעה לכיוון דרום-מערב שבה הגרמנים חצו את נהר המאז, הבקיעו את המגננה הצרפתית בשדה הקרב הישן של סדאן ונעו ב"אבחת מגל" לרוחב צרפת עד לחוף תעלת לאמאנש בגבול צרפת בלגיה (ליד אבוויל). בכך הגרמנים הצליחו להפריד בין חיל המשלוח הבריטי והעילית הניידת של צבא צרפת בצפון לבין שאר הצבא הצרפתי מדרום. אם רוצים לשים את האצבע על מה הכריע את הצרפתים צריך לציין שלושה דברים. ראשית היה היתרון הטקטי שציין טוידלדי. רק הגרמנים התאמנו והתנסו בתנועה של כוחות שיריון מרוכזים הנעים בסיוע של מטוסי תקיפה טקטיים (השטוקה המפורסמת). הצרפתים נטו לפזר את השיריון שלהם בין הכוחות החפורים במגננה ובד"כ לא חשבו להפעילם בקבוצות. יש לסייג את היתרון הזה שכן היו כמה נסיונות להפעיל התקפות שיריון צרפתיות (למשל דה גול ליד מונקורנה), אבל ההתקפות הללו נכשלו כמו כל דבר אחר שעשו הצרפתים (הבריטים הביאו מעט מאד שריון שכן השריון הצרפתי נחשב עדיף). נדמה לי שהנקודה השנייה היתה שהגרמנים המאומנים והמנוסים בלוחמת שריון נתקלו בגזרה הקריטית (כאמור גזרת המאז) בכוחות מילואים צרפתיים סוג ב' (כוחות העילית כאמור ניסו לפרוץ צפונה להולנד). הכוחות הללו הגיבו לנצחונות מקומיים של הגרמנים בדמורליזציה כללית ובחוסר יכולת עמידה. נקודה זו בולטת בפרט בהשוואה לכוח המשלוח הבריטי (הקטן ביחס לצבא הצרפתי אך המאומן יותר) שנלחם כאמור כמעט ללא שיריון ובכל זאת הצליח לסגת בצורה מאורגנת ומבלי להתפרק. בסופו של דבר, נראה לי שבמקרה הזה אי אפשר להמנע מהכללה שבד"כ עדיף להימנע ממנה. צריך להודות שהפיקוד הצרפתי (גמלן למשל) היה פשוט אידיוטי. במקרה זה יש לומר שהאידיוטים הללו צמחו ממסורת ארוכה של אידיוטים שראשיתה ב-1870 והמשכה במלה"ע הראשונה. האידיוטיזם הזה סומל בזמנו ע"י אישיותו המכובדת אך הסנילית של המרשאל פטאן. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |