|
אנלוגיה מעניינת. באחד מרגעי השפל האכזריים של ראשית הציונות כשעל הכף האחת מונח כישלון גמור ועל הכף האחרת מונחת הבטחה גדולה. זאת ולנוכח היוקרה העצומה של הרצל- מה עלה בגורלה של הצעת אוגנדה? ולמה?
אין לי ספק שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תקלוט לא רק כל ערבי שירצה בכך, אלא גם כל מוסלמי שירצה בכך. אבל שום דבר בעולם, שום דבר וגם לא התערבות של כוח עליון, לא ישמוט את התביעה לפלוש לצפת, לתל אביב, לחיפה ולכל פינה בארץ ישראל שעבור העולם המוסלמי כולו וגם עבור חלק מהעולם הנאור היא פלסטין. אלא שבמקום לתבוע זאת מסוריה, מירדן, מלבנון ומעיראק הרחוקות, יתבעו זאת בגופם מיהודה ושומרון.
אני לא רואה טעם להיכנס לברברת המשפטית של שאולי, וכבר שמתי לב שהוא ניחן בראייה משפטית שטוחה ופשטנית, או לשוב ולהראות שמסמך הוא בסך הכל מסמך ולהזכיר כמה מסמכים עברה הציונות בדרך להגשמתה, או לחזור על טבע היחסים הבינ"ל ולומר שעצם הביטוי קהילה בינ"ל הוא פיקציה אחת גדולה, או להזכיר שגמגום לבדו גרם לכך שכרזות דיוקנו של אבו מאזן הועלו באש בכל מקום. אני מרגיש שכניסה לדיון כזה תחטא לדעתי שהרעיון, המחשבה, הטיעון כל כך מופרך מיסודו. וזו רק דעתי החובבנית. המחשבה שיש משהו בעולם שיפקיע מן הפלסטינים את תביעת השיבה לארצם- הינה מופרכת מקצה הבוהן ועד הקדקוד. גם אם היא נשמעת מפיו של הפילוסוף הדגול ישעיהו לייבוביץ'.
זו דעתי הדיליטאנטית והבלתי מתפשרת. אין דבר בעולם שיפקיע את תביעת השיבה של הפלסטינים. גם אם תהיה ארץ ישראל כולה אזור מוכה אסון, שאפילו חרק אינו רוצה להתגורר בו, לא יוותרו הפלסטינים, הערבים והמוסלמים בכל רחבי תבל על תביעת השיבה.
|
|