 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההרגשה שלך נכונה. אני אנסה להסביר, אבל אני חושש שההסבר יהיה חלקי כי קשה לי להביא את התמונה השלמה שיש לי בראש בצורה לינארית אל הכתב. הביטוי "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" מופיע בתפילת מוסף לשבת. הוא מבטא את הכמיהה של העם שגלה מארצו לשוב ולהתקרב (קרבן מאותו שורש) לאלוהיו. התפילות בכלל הן תחליף להקרבת הקרבנות לאחר שחרב בית המקדש. בבית המקדש היו מקריבים קרבנות פעמיים ביום (תמידים) בטקס שהמשנה מפרטת בקטע שהבאתי. כמו שידידיה אמר פרוט הטקס הוא מאוד ארצי וטכני1. השאיפה הדתית "ותחזינה עינינו בשובך לציון" היא לחידוש בית המקדש ועבודת האל ע"י אותה הקרבת קרבנות. אבל השאיפה הזו הפכה לאורך הדורות בגלות לשאיפה מאוד תאורטית. הדת היהודית הסתגלה לחורבן ולגלות. אם המשנה עוד שימרה את החוקים והמנהגים של דת שתלויה במקום ובזמן (הלכות המקדש, הלכות עבודת האדמה) התלמוד הבבלי כבר קיבל את הגלות כעובדה מוגמרת. יהדות הגולה הנציחה בתפילות את האבדן והגעגוע, וחיכתה למשיח כל יום שיבוא. אבל לא באמת, רק בתאוריה. בסופו של דבר העיקר היה לחכות. כי הטריק של הרמב"ם הוא שהמשיח ניכר במשיחיותו רק בדיעבד, אחרי שכבר קיבץ גלויות וכונן את בית המקדש. ובינתיים? מחכים. ה"בדיחה" שעשיתי היתה להנגיד את השאיפה היהודית התאורטית לשיבת ציון מול הביטוי המעשי שלה עם כל הדם והקרביים. ____________________ 1 אפשר לומר פרוזאי או אפילו טרחני- אבל זו המהות של הטקס. הקרבן התמים נושא עליו את חטא היחיד או הרבים ומאפשר מירוק עוונות. התפילה היא תחליף חלקי כי הקרבן שהיא דורשת הוא נפשי ולא פיזי. הנצרות תפסה על זה גל חזק בכך שישו הקריב עצמו לכפר על כל העוונות, בעיקר העתידיים, של מאמיניו. הטקס בכנסיה שאוכלים את "בשרו" ושותים את "דמו" הוא טקס של כפרת עוונות באמצעות קרבן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. יפה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |