בתשובה לשוקי שמאל, 13/11/12 12:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"העיתונות הדרייפוסרית היתה במיעוט" - נכון מאוד. מצב העיתונות הוא מראה גם לדעת הקהל. רק כ10% מהעיתונים היו פרו-דרייפוסארים בעוד היתר היו נגד וכל העיתונים הללו היו מרוכזים באזור פאריז. (זו היתה ה"בועה התלאביבית" שלהם.) סביר מאוד להניח שזה היה המצב גם בקרב האוכלוסיה הצרפתית. נכון שגם בצד האנטי-דרייפוסארי היו אינטלקטואלים אבל המושג הומצא בפרשה זו כדי לתאר את אנשי הרוח שעמדו לצידו של דרייפוס (ורק בזכותם הוא הושב מאי השדים וגם זוכה מאוחר יותר). גם מתנגדיהם השתמשו במושג הזה כדי לתאר אך ורק אותם. לא כל המחנה השמאלי היה אנטי-דרייפוסארי. בתחילה אכן הוא ראה בפרשה בעייה פנימית של הבורגנות אבל ככל שהלכה והתפתחה הפרשה, יותר ויותר סוציליסטים ואנרכיסטים תמכו בדרייפוס מתוך הבנה שהענין נוגע גם להם. ז'אן ז'ורס הוא המפורסם שבהם. ראוי לציין שפרקליטו של זולא, פרדינאן לאבורי, היה פרקליטו של אנרכיסט מפורסם לפני כן. מאבק לזכויות נשים היה כבר בתקופת הפרשה ואחד מכתבי העת הפמיניסטים עמד בעקביות לצד דרייפוס כך שעורכת כתב העת שעמדה בראש התנועה הותקפה ע"י מתנגדי דרייפוס. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק נתקן שנינו שכמעט כל השמאל (כלומר הסוציאליסטים) היה דרייפוסארי. שונאי דרייפוס בשמאל היו קיצונים בודדים ששנאתם לממסד העבירה אותם על דעתם. זו בעצם היתה הנקודה שאווה אילוז טשטשה במאמר המקורי: תחת הדגל של הדרייפוסאריות ניהלה בעצם הברית של הליברלים והסוציאליסטים את המאבק במחנה הלאומי-דתי הריאקציונרי. הדגל הזה נבחר משום שהזיופים, עיוות האמת ועדויות השקר שנחשפו במהלך הפרשה הזו היו כאלו שגם אנשים מן המחנה הלאומי שהיו בעלי מינימום של יושרה לא יכלו להתנגד. באשר ל"אינטלקטואלים ... אנשי הרוח שעמדו לצידו של דרייפוס (ורק בזכותם הוא הושב מאי השדים וגם זוכה מאוחר יותר)" - זה די דומה לטענות השמאל היום. יש כאן שיעור למי שמצפה שהאינטלקטואלים ו/או בתי המשפט יצילו את החברה הישראלית מעצמה". מה שהצליח לפרק את המוקש הדרייפוסי היה עלייתם לשלטון של מדינאים מתונים (רפובליקאים) כמו הנשיא אמיל לובה וראש הממשלה ואלדק-רוסו שבראש קואליציה של סוציאליסטים ושמרנים נתנו לדרייפוס חנינה אחרי שהורשע בפעם השנייה ע"י ביה"מ הצבאי ברן (מה שהביא להערה הסארקאסטית של ז'ורז' קלמנסו שהיחס בין משפט צבאי למשפט צדק דומה ליחס שבין מארש צבאי למוסיקה קלאסית). הזיכוי הסופי של דרייפוס הגיע רק בזכות העקשנות של אחיו מתייה אחרי שכל צרפת כבר התייאשה מן הפרשה חסרת המוצא הזו. נכון שזעקת האינטלקטואלים והליברלים היא שלא אפשרה את קבורת הפרשה בתא הכלא של דרייפוס בגויאנה הצרפתית, אבל רק השינויים הפוליטיים הם שאפשרו את החזרתו וזיכויו של דרייפוס. תרומתה של המערכת המשפטית עד כמה שאני זוכר היתה זניחה אם לא שלילית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה בכל האבחנות שלך. נתחיל מההתחלה: נכון שמתייה דרייפוס היה הראשון וכמעט היחיד שניסה להביא לזיכוי אחיו בראשיתה של הפרשה אבל הפרשה צברה תאוצה בזכות הצטרפותם של אישים שונים, בעיקר אינטלקטואלים (שלפחות חלקם שילמו מחיר אישי על כך). בזכות בית המשפט העליון (וזהות השופטים שישבו בו) דרייפוס היה יכול לחזור מאי השדים וממשלת וולדאק-רוסו קמה רק לקראת סוף הפרשה והיא אכן חתרה לפשרה בין הצדדים ולכן דרייפוס לא זוכה אלא רק קיבל חנינה. רק לאחר כמה שנים, באוירה פוליטית וציבורית אחרת, דרייפוס היה יכול לקבל חנינה מלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרייפוס נשפט ב-1984. החנינה מידי הנשיא אמיל לובה (בזמן ממשלת וולדאק-רוסו) היתה ב-1899 והוא קבל חנינה ב-1906. דרייפוס לא זוכה אלא רק קיבל חנינה משום שביה"מ הצבאי ברן (1899) הרשיע אותו בפעם השנייה, הפעם בנסיבות מקלות. הממשלה (שהיתה מעין ממשלת פיוס לאומי) והנשיא, נתנו לדרייפוס חנינה כדי להרגיע את הרוחות. מי שבעצם הפיח את הרוח במפרשי התנועה הדרייפוסרית היה הפוליטיקאי ז'אן זורס ראש המפלגה הסוציאליסטית ומי שהכניס את אמיל זולא לפרשה היה ז'ורז' קלמנסו (רוה"מ לעתיד של צרפת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מלמד אותי על פרשת דרייפוס? תבדוק בויקיפדיה: "בתאריך 8 באוגוסט 1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה לנוכח תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם שנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקילות". 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר. הידיעה על תוצאות המשפט גרמו לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס. מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד. פיקאר זכה אף הוא להוקרה על מאבקו למען הצדק והועלה לדרגת גנרל." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |