בתשובה להפונז, 23/10/12 10:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במקרה זה קונשטוק צודק והדוגמה שלך באמת חלשה. ההיסטוריה של א"י 1949-1967 היא ממש לא המלצה לדו-קיום של שתי מדינות לשני עמים. אבל אני חושב שלא כדאי לסטות מן העניינים הקרדינליים שמעלה מירון בנבנישתי בספרו. את בארות המים והביוב אני אפילו לא זוכר אם הוא הזכיר. יש בספרו טיעון הרבה יותר חזק: אאז"ן הוא כותב שרק שליש מהתקציב של רצועת עזה בא מתוכה (שליש הוא מתמיכה בינלאומית ושליש מישראל). מבחינה כלכלית רצועת עזה אינה גוף הנושא את עצמו וקשה לתאר לעצמנו איך היא יכולה להתקיים כגוף פוליטי מנותק לאורך זמן. מה שכל כך חשוב בספרו של בנבנישתי, הוא העלאת נושא הפתרון הדו-לאומי לא כתכנית הסוואה המוצגת ע"י צד אחד כדי להטעות ולכסות על התכנית האמיתית וכן הלאה. בנבנישטי מדבר על המודלים של אירלנד, בוסניה ומקדוניה כמודלים קיימים ולא תאורטיים שנועדו לענות על מצבים של קהילות עוינות החולקים נחלה גאוגרפית משותפת באמצעות מנגנונים של חלוקת שלטון ודו-קיום. אישית, אני סבור שהמודל הדו-לאומי של בנבנישטי אינו יותר ישים ממודל החלוקה, ולמרות זאת מה שמ. בנבנישתי עושה בספרו נראה לי מאד מאד חשוב. השיח הפוליטי בו כל צד מעלה לראש התורן את העמדות הכי רדיקליות של הצד השני הוא מאוס, בה במידה שהוא עקר. הבה נדון בפתרונות אפשריים של פשרה במקום לדוש בפתרונות חד-צדדיים וחסלניים. מוטב לנו לדון ולשקול פתרונות מעשיים של פשרה מאשר לאיים שוב ושוב על עצמנו ועל זולתנו בקטסטרופות וטראנספרים. דיון כזה הוא הרבה יותר פוזיטיבי, אפילו אם בסופו יעלה שהפתרונות המוצעים לא ישימים ולא קבילים. נדמה לי, שנכון להיום רבים יסכימו שמודלים מטיפוס "שני מדינות לשני עמים" נראים גם לא אטרקטיביים וגם לא ישימים. מכאן שראוי לנו לבחון ברצינות ובלי היסטריה את האלטרנטיבות. בכל מקרה, יש לי הרגשה שמודלים של פתרון דו-לאומי עשויים להיות "הגל החדש" של מצעים מדיניים של גופים פוליטיים ישראליים מרכזיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני הא לטעון שבנבנישטי טועה ברוב דבריו. הדוגמא של עזה שהבאת היא דוגמא מצויינת: מדבריך אפשר להבין שחוסר האפשרות של עזה להיות גוף הנושא את עצמו הוא משהו בסיסי, כמעט גנטי.ממש לא נכון. אם היית נותן להם אפשרות לפתח נמלי ים ואוויר, היית רואה שינויים מהירים לטובה. המצור שלנו עליהם לא היה רק על סחורות יבוא אלא גם על היצוא. חנקנו אותם למרות שמבחינה קלורית היה להם את המינימום הנדרש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה כתוב בספר, אבל אירלנד היא דוגמה לנחלה גאוגרפית המחולקת בין שתי מדינות לפי קווים דמוגרפים ובוסניה היא דוגמה לנחלה גאוגרפית שבה סכסוך אתני הגיע לרצח עם והסתיים רק על ידי התערבות צבאית בין לאומית. בשני המקרים אני לא רואה חיזוק לרעיון המדינה הדו-לאומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. הכוונה להסכם ''יום שישי הטוב'' בצפון אירלנד. הסכמה בין בריטניה לרפובליקה האירית החופשית היא שהולידה את ההסכם הזה והיא שפחות או יותר כפתה אותו על הקהילות המסוכסכות של צ. אירלנד. בבוסניה, עד כמה שהבנתי מן הספר, יש כיום הסדר שכפתה נאט''ו הבנוי על חלוקת השלטון בין קנטונים בוסנים-מוסלמים, קנטונים קרואטיים ורפובליקה אוטונומית של סרבים (סרפסקה). ההסכם המאד מסובך הזה הוא תוצאה של המציאות שבה לא ניתן לחלק את המחוז היוגוסלבי לשעבר בוסניה-הרצוגובינה ע''פ קווים לאומיים-דתיים. בוסניה זה לא שוויץ, אבל ההסדר מתפקד בינתיים ולא יורים שם גראדים ופצמ''רים אחד על השני. החלק הזה בספר, בהחלט מעורר מחשבה וחידש לי דברים רבים . גם הנושא השני של הספר, הוא קריאת חובה. בנבנישתי מספר על הניסיון של ישראל למחוק את העבר הערבי של א''י. בעיקרון המעשה הזה אולי צפוי ולא חריג, אבל מרתק לקרוא עד כמה הניסיון הזה שיטתי ויסודי. למשל, הידעת שכמעט לא ניתן להבחין בין בנייה צלבנית לבנייה ממלוכית (השלטון הערבי שגירש את הצלבנים). הרבה מאד מהמצודות שאנו קוראים להם צלבניות נבנו בעצם ע''י מוסלמים-ערבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא המלצה? הגבול שלנו עם שאר שכנותינו לא היה יותר טוב מזה שעם עזה, ובכל זאת - יש (היה) גבול. שכנות טובה תחפש בין שוייץ לצרפת, לא אצלנו. והמונח דו-קיום כמובן לא רלבנטי כאן, אנחנו גובלים בחמש מדינות, אז זה הופך את זה לקוונטו-קיום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(קוינטו-קיום (או פנטקיום). קוונטו-קיום זה תכונה של חתולים מסוימים.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בהחלט1! 1 או כמעט בהחלט, בהסתברות מסוימת, או גם צודק מאוד וגם קצת לא, בסופרפוזיציה |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |