בתשובה לכבשה, 08/10/12 4:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמובן שאם היתי משיג ממך את ההסכמות הקטנות הנ"ל, היתי משתמש בכך עלמנת לקשור- קשרים שאינם דתיים בין כלל היהודים באזור ישראל למרכזים יהודים בחו"ל לפני המרד (מסחר, עסקים, פוליטיקה בין משפחתית) (תגובה X). יצירת מערכת כללים מבוססת דת עלמנת למסד התנהלות הקשרים הנ"ל אחרי החורבנים(תגובה X). שמירה על הקשר לארץ ישראל כמושג המחזק את ה"מוסד" המאחד הנ"ל (משפטי, חברתי) (תגובה XY) ושלילת ערכים יהודיים ספציפיים ע"י התנועה הציונית (אנטי-התרפקות לכאורה) וחיזוק הקשר בין התנועה הלאומית למחשבה היהודית כתוצעה מכך. (תגובה י"ה) ----- אבל נראה שאתה מוצא בכיוון חקירה זה (ובאנטרופולוגיה של מושגים) עניין מועט, ולא רק כשאני מציג את הדברים (באופן שיטחי למדי, יש להודות, ואכן משעשע קלות). לכן אנצל את הבמה למנשר שמאלני קטן, בנושא 'למה התפיסה שאתה מציג מזיקה לשמאל'. לא שאני מציע לשנות את תפיסת האמת ההיסטורית המורכבת, או לצנזר גרסאות ונרטיבים, ע"פ אידיאולוגיה, כשאני מתייחס לתפיסה כמזיקה, הכוונה היא לאותו אפקט ידוע - כשאתה מעוות את הנתונים יותר מדי כך שיתאימו לנרטיב, וזה חוזר אליך כמו בומרנג. ובכן, השיח הימני, כמו השיח הישראלי הכללי (ציוני יותר או פחות -לא משנה) נע במקביל ל-, מתקרב ומתרחק, ומנהל דיאלוג עם- התפיסות הדתיות (עמוקות או שיטחיות, שוללות או אמוניות וכ'ו) ומקומן בחברה. אפשר להתבונן בדיאלוג הזה בנפרד מהדיון ההיסטורי. כרגע, הימין נמצא בשלבים מתקדמים של תהליך זיהוי בין עקרונות הזרם המרכזי לבין עקרונות הדת, הנדידה האידיאולוגית הזו ניכרת לא רק בביטויים מסוג "שכחו מה זה להיות יהודים", אלא גם, בהנמקות העומדות בתשתית רוב הטענות הימניות. (בימינו, אצל רוב מדבררי הימין). השיח הימני-דתי הזה, זוכה לשגשוג פוליטי בשיח הישראלי הכללי של העשור הנוכחי. טענות דה-לגיטימציה מסוג 'פושעי אוסלו לדין', כש-'דין' מתיחס "חילונית" לדין פוליטי, או לדין פשעי-מלחמה, מנומקות בסופו של דבר כבגידה באתוס יהודי. תגובות מסוג תגובה 603848 (וסליחה על ההטרדה) מניחות שדי בציון היחס האוהד לרצח ראש הממשלה ב-95 עלמנת להגדיר את מנפיק האהדה כבעל דעות בלתי-לגיטימיות (להלן: דה-לגיטימציה וסתימת פיות שמאלנית), הן מתעלמות (התגובות) מההנמקה הדתית, או מייחסות להנמקה הזו משקל נוסף באי-לגיטימיות, או, למעשה, פורשות בהצהרתיות מהשיח הציבורי. אבל אתה הרי יודע את כל זה. ולכן אתה מתעסק דוקא ביחס בין הדת היהודית להקמת מדינת-ישראל המודרנית, ומנסה להדגיש את הסתירה בין המושגים. וכאן באה לידי ביטוי השפעת הבומרנג של עיוות הנתונים ההיסטריים: כאשר ניגשים לטפל בהנמקות דתיות לתפיסות ימניות, הגישה אותה אתה מציג (בכשרון לוגי) נמלטת מעימות אפילו יותר מהגישה הקודמת. הגישה הקודמת עונה על - 'ישראת מדינה יהודית --> מה שטוב ליהודים --> בגידה ביהדות ובמדינת ישראל', ב-'תראו לאן זה מוביל אותנו'. הגישה שאתה מביא הנה עונה על אותה הטענה ב- 'אין להתיחס כלל להנמקות הנוגעות בדת היהודית, מכיוון שלדת היהודית אין קשר אמיתי ללאום שלנו'. מהבחינה של השפעה על השיח השמאלי, בנפרד מכך שהגישה אינה משכנעת כתפיסה שלמה מבחינה היסטורית - אלא רק כנרטיב שוליים "מאזן", הגישה נוטלת את העוקץ מכל טיעון המנסה ליצור היררכיה בה ערכים חברתיים חזקים מערכים דתיים. בכך שהיא טוענת שערכים דתיים אינם יכולים להתגמש ולהתאים את עצמם להיררכיה כזו. זה טיעון יעיל אולי, בעולם אידיאלי משעמם של האקסלי. ----- בנוסף- ישראל כקולוניה: אין ספק שתנועת הישוב הציונית קמה בשלהי התקופה הקולוניליסטית, ושאבה השראה גם מצורת המחשבה והפרקטיקה האירופאית הזו. אבל הישום העיקרי של התנועה והמשך התפתחותה, אירעו בזמן קריסת הגישה הקולוניאליסטית הקלאסית. ניתן לטעון שהישום היה (ועודנו) תלוי בתפיסה האירופאית-אמריקאית החדשה שהלכה והתהוותה, של מוקדי השפעה ומרכזי אינטרסים. לראות את ישראל כקולוניה קלאסית זה מגוחך (בנו של-), המשאבים והכח של אומת הידיש לא היו דומים כלל לאלו של נאמר-צרפת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הקשרים בין קהילות יהודיות שונות היו טבעיים ומתבקשים לנוכח מצבם של היהודים כמיעוט ''מפוזר''. הכללת ארץ ישראל ברטוריקה היהודית אינה חורגת מגבולות הראייה הדתית, כמו הכללת ארץ ישראל בתפילותיהם של כתות נוצריות שונות. ההיסטוריה היהודית (שאיננה אלא היסטוריה של קהילות דתיות החל ממרד בר-כוכבא ועד לתקופה המודרנית) היא בסימן של מאבק בין קהילתי על מיקומן המרכזי - ארץ ישראל מול בבל, אשכנז מול ספרד וכו'. כן, אין ספק שהדת היהודית סתגלנית אבל כתוצאה מכך שיש בה מימד אנטי-פוליטי וכתוצאה מכך שמאז מלחמת ששת הימים השתלטה על המדינה הגירסה המשיחית שלה, רק רביזיה מחשבתית תוכל להציל אותנו. עבור תושבי הארץ שנושלו או נדחקו, לא ממש היה משנה שכוחה של אומת היידיש היה קטן בהרבה מזה של האימפריות הגדולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבור הפלאח והשיח הפאודלי שלו, לא שינה מערך הכוחות העולמי המדויק - נכון. לא אמרתי כוח קטן בהרבה, אמרתי כוח לא דומה (אבל לא משנה). עם כוח לא דומה באה אשמה לא דומה, לא מבחינת הפלאח אבל כן מבחינת החברה הפלסטינית, שמנסה להתייחס להיסטוריה שלה גם היא - תחת משקל דת עודף עד קריסה. צריך להכיר ברגשות הנישול הפלסטינים ולהבין אותם, אבל לא יתכן לפתח תפיסה כוללת של חוב מוסרי חד-כיווני של החברה שלנו לזו שלהם. הבעיה המוסרית (בנפרד מהפרקטית והטקטית) שוכנת במצב המתמשך נכון לרגע זה. איפה עובר הגבול? האם רביזיה מחשבתית בה נתפוס את ההיסטוריה הישראלית-פלסטינית במושגים של דחיקת וחיסול ילידי אמריקה היא מועילה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני מקבל בהחלט את החשיבות שבניתוק הדיון הפוליטי מההתלהמות של מלחמת הדתות. כמו שאומרים פה - נשאר חלוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. רביזיה מחשבתית פירושה: א. שהצדק הוא לא אך ורק בצד שלנו ולכן אם אנחנו "מוכנים" להתפשר עם הפלסטינים זה לא מתוך "נדיבותינו" אלא כתוצאה מצורך העניין. ב. המדיניות הנובעת מתוך תפיסה דתית-משיחית השולטת במחוזותינו מזה כחצי מאה היא לא פטריוטיות טבעית שרק כתוצאה מהמצב צריך למתן אותה אלא תפיסה פנאטית מזיקה שעלינו להתנער ממנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |