|
||||
|
||||
נא לזכור שלא אני טענתי כי "מי שלא הכיר משהו טוב יותר לא מוטרד, מזה". ומניסיון משולב בידע, כן תינוקות וילדים מתאוששים מהר יותר מפעולה כירורגית וסובלים מפחות סיבוכים1. האם הפעולה הכירורגית נתפסת כטראומה? במקרים מסויימים כן, אבל לא באופן שניתן לקבוע ככלל. ומה עם התוצאות? להבנתי חוסרה של העורלה קרוב יותר בסקאלה לחוסרם של שקדים, מאשר לתוצאות ניתוח להוצאת הטחול או השתלת כבד, ועוד יותר רחוק מקטיעת יד רגל או אפילו אצבע2. כפי שירדן ציין מילת נשים/בנות מיועדת לא רק להפחתת ההנאה ביחסי המין אלא לגרימת כאב של ממש בקיומם. בזה היא נבדלת ממילת הגברים. ובהקשר הזה מעניין שחלק ממתנגדי המילה קולניים פתאום משנים את הסטנדרטים שלהם כשזה מגיע למילת נשים, ומתחילים לספר לנו שגם זה מחלים, ושזה לא כואב, שניתן להנות מיחסי מין גם במצב הזה, ושזה תהליך הפיך, ושרק באינדוקטורינציה חברתית ניתן לתפוס אותו כפגיעה. מה שמסבך את כל העניין הוא שבתקופתינו קורבנות הוא האמצעי האולטמטיבי לכינון הסובייקט. לכן לצד הלגיטימציה החברתית המבורכת לעיסוק בפגיעה וטראומה, יש נטיה להכניס לקטגורית הקורבן הטראומטי את כל מה ומי שזקוק לאישרור3. אני באופן אישי קראתי את התיאור קורע הלב של ערן שדה על מדבר הציה שבמרכז גופו והורים מתאכזרים מבלי דעת כשדמעות תנין אמיתיות תלויות בעיני. 1 היה לי את הכבוד לעבור ניתוח להוצאת שקדים כמבוגרת. חשתי קנאה מסויימת באותם ילדים שכבר שיחקו ואכלו קרטיבים בעודי שוכבת מתפתלת מכאבים ומקיאה את נשמתי. המלאכים הקטנים הללו שוחררו מוקדם ממני ויש לי את כל הסיבות להניח שתהליך השיקום שלהם בבית היה מהיר יותר. 2 ואת כל זה ניתן לשקול מבלי להתעלם מכך שבניגוד לכל אחד מהדוגמאות האחרות המילה יכולה להתבצע משיקולים שאינם רפואיים אלא תרבותיים וריטואליים. 3 אורלי קסטל בלום התייחסה לזה יפה ב"דולי סיטי" בקטע בו היא משלבת בתערוכה את נושא הטראומה שלה כמי שגדלה בישראל עם סבים *שאינם* ניצולי שואה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |