בתשובה להפונז, 06/08/12 10:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה באמת מעניין. מבין כל הדברים שנטל הנציונל סוציאליזם מן המרקסיזם, הוא נטל גם את האלימות. פעם אחת בתור אידיאל כמרד הירואי ערכי נגד השלווה הבורגנית המנומנמת, ופעם שנייה כאיל מנגח לנגח בו את הדמוקרטיה הליברלית באמצעות יצירת "תנאי משבר ואווירה של מלחמה מוסרית יומיומית" שמתוכה תתחולל גם ההפיכה הפוליטית. את הקשר הטבורי הזה אשר לפיו מערה השמאל את האלימות האינהרנטית שלו אל הימין, יכולה לייצג דמותו והגותו של ז'ורז' סורל. שטרנהל מונה את סורל אשר היה ואף הצהיר על עצמו שהוא מרקסיסט, בתור חלוץ של הסינתיזה הנציונל סוציאליסטית. כלומר שאין מדובר כאן בעריקה ממחנה של שמאל רדיקלי אל מחנה של ימין רדיקלי, אלא שהימין הרדיקלי של אירופה המוכר לנו בתור פשיזם/ נאציזם- התהווה מן השמאל הרדיקלי. הפשיזם-הנאציזם הוא תורה סוציאליסטית של השמאל המהפכני. המטרה זהה בעיקרה- למגר את הסדר הדמוקרטי של הבורגנות, ואשר על רקע עליית הניהיליזם והפסיכולוגיה באותה תקופה, מחשיב אותו סורל לסדר שגורם ועוד יגרום לדקדנס הגדול של אירופה. האלימות המהפכנית דרך לתחייה רוחנית, ומכאן מתפתח הזרם הפוליטי של הסינדיקליזם המהפכני. אותו חידוש רעיוני מרקסיסטי בדבר כיבוש הכוח הפוליטי והעברתו לידי הסינדיקלים- איגודי העובדים, יקבל את ביטויו באיטליה הלאומנית והפשיסטית בצורת הסדר הקורפורטיבי. שטרנהל מוסיף ומונה דמויות מפתח נוספות אשר עשו את הדרך של מוסוליני מן השמאל הרדיקלי אל ימין מסוג חדש, ביניהם גוסטב הרווה בצרפת, אנג'לו אוליבטי באיטליה, אוסוולד מוסלי באנגליה, רובר מיכלס בגרמניה ועוד רבים, כולם אנשי שמאל אשר השתוקקו למהפכה כדי כך שהיו מוכנים להגשים אותה בצורה שמרקס בכלל לא התכוון לה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הערות לגבי האלימות והשלווה הבורגנית המנומנמת. האלימות איננה המצאה של המרקסיזם וגם לא של הנאציונאל סוציאליזם. ה"שלווה הבורגנית המנומנמת" היתה מאד אלימה כנגד מבקריה או פורצי גבולותיה הלאו דוקא אלימים; בבריטניה היו תולים גנבים קטנים-ככר לחם. טבח פיטרלו 1919 . הדוגמאות בארה"ב ומדינות אחרות אלימות לא פחות. אם נקח את תולדות רוסיה מאיוון האיום נראה אלימות מתמשכת. כמו בכל נקודה בהסטוריה העולמית, האלימות מדבקת. שיטה בדוקה לפרק ולנוון תנועה לשינוי שמבוססת על פעילות ציבורית נעדרת אלימות, היא לפעול נגדה באלימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקיטוב האידיאולוגי אשר בין הפשיזם לקומוניזם, אינו קיטוב בין לאומיות למטריאליזם, אלא הוא קיטוב בין סוציאליזם לבין סוציאליזם. שתי צורות של סוציאליזם אשר הגשמת האחת מפירה את ההתממשות של השנייה. הרדיפה של הנציונל סוציאליזם את הקומוניסטים לא באה לדכא את הפרולטריון, אלא באה לדכא את השאיפה הקומוניסטית לחולל פילוג על יסוד מעמדי בתוך האחדות שיצר הסוציאליזם הלאומי. הרדיפה הקומוניסטית את הדת והלאומיות באה לדכא פילוג על יסוד אתני או אמוני בתוך האחדות שיצר ואשר מבקש ליצור הסוציאליזם המטריאליסטי. שתי התופעות החברתיות פוליטיות הללו, אשר מוצאן בציפייה למהפכה, ובאמת החיים בתוך עולם המושגים המרקסיסטי הם חיים מתוך ציפייה להתנגשות אלימה ולמהפכה, הן סילוף בוטה של המרקסיזם, האחת משום שהיא כופה את עצמה על ההיסטוריה ולא מתעוררת מתוכה, כלומר לנין יודע שרוסיה היא חברה איכרית שאפילו אין בה פרולטריון כדי לצאת איתו לדרך, והשנייה משום הסינתיזה שהפכה להיות טראומטית עבורנו ועבור העולם המערבי. את המעבר הזה מסביר שטרנהל מהעדר יכולת להשלים עם קריסה של רעיון, ומהעדר נכונות לסגת ממנו. תמיד יהיו חוגים אשר מתוך מסירות לרעיון, הם יהיו מוכנים לשבש אותו ולקחת אותו אל הקיצוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר יכולת ליישב סתירה בין רעיון לבין מציאות מעוררת מצד אחד תסיסה רעיונית, ואולם היא גם עשויה להוליד סינתיזות מוזרות. אני מכיר מחנה חברתי ופוליטי בישראל שיצא להגשים את השלום בשם הלאומיות ועבר למלחמה בלאומיות בשם השלום. תהליך השלום בחוגי השמאל לא מתפרש עוד מתוך הגנה על האינטרסים הלאומיים. להפך. תהליך השלום אמור להתנהל מתוך פגיעה באינטרסים הלאומיים שכן הלאומיות היא אוייב השלום. תהליך השלום לא נכשל, ואם הוא נכשל, הרי זה משום שהלאומיות הכשילה אותו. על כן מעתה, את המיתוס של 'מזרח תיכון חדש' המתאר יחסי שלום בין עמים, יחליף מעתה מיתוס של 'חברה אזרחית' המתאר יחסי שלום בין פרטים. ההתקפה השיטתית על כל מה שהוא לאומי, עידוד הגירה של זרים, דה לגיטימציה של צה''ל, ויתור על הריבונות הלאומית בירושלים, ביטול ממד הלאום מתוך מוסדות המדינה, כינוי ישראל בשם פלסטין- כל אלה נועדו לרסק את יסוד הלאום הישראלי. הגדרת הציונות כגזענית מעצם טבעה ואת ישראל כאפרטהייד- כל אלה נועדו לקעקע את היסוד המוסרי של הציונות ולצייר אותה בתור רע מוסרי. ההתקפה השיטתית על ההתנחלויות ודה הומניזציה של המתנחלים- הללו אינם ולא יכולים להיות התקפה על עצם השהות מעבר לקו הירוק, אלא התקפה עקרונית על הלאומיות ועל מקור החיות שלה מקרב הציבור הדתי לאומי. מעבר לכך שמתקפה זו מכוונת לדכא את מושג ויסוד הלאום, כוונתה בין היתר אם להשתמש במילותיו של שטרנהל, היא ליצור קיטוב אידיאולוגי באמצעות האלימות, אשר יותר מכפי שהיא אלימות פיזית של ממש, הריהי בגדר מלחמה מוסרית יומיומית אשר מתוכה תיבקע מהפכה חברתית פוליטית שתבשר את ביטול הלאום וכינון 'החברה האזרחית' ובעקבותיה כביכול גם את השלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה על כן משפרצה המחאה החברתית ובעוצמה רבה כאילו יש בזה סימן כפי שהערכנו קודם לכן, לאותה תחושה של ערעור היסודות, מצאו בה דווקא השמאל הפוליטי והאליטה האשכנזית שאינה סובלת מחסרון כיס, את הבית האידיאולוגי. כביכול נוצר מצב אבסורדי שבו הבורגנות עצמה שזקוקה לליברליזם מבקשת סוציאליזם. אולי אני טועה, אני לא רוצה להתכחש לסבל של מעמד הביניים ולא ליוקר המחייה, אבל העובדה היא שלפחות פלג משמעותי ולדעתי המרכזי של הנהגת המחאה מגדיר אותה בתור מהפכה. לא פעולת מחאה נגד יוקר המחייה ואף לא נגד השלטון, אלא פעולה נגד השיטה ובמובלע- גם נגד המשטר שזה אומר גם נגד הדמוקרטיה. בכך אינני מתכוון לאנשים שבאו להפגין בתום לב, אלא ל"מפגינים המקצועיים" שמטפחים את הממד האידיאולוגי שלה. הדיון הנוכחי מתנהל תחת כותרת המתארת התנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה. אין להתפלא על כך שההפגנות של הקיץ הנוכחי נפתחו בצורה של הפרות סדר ואלימות. התמונות, הטקסטים הדימויים של המחאה מספרים את הסיפור. מפגינים יהודים רעולי פנים בכאפייה, גיבורים המסמנים סימן V באצבעותיהם, איורים של יהודי וערבי מתרפקים בדמעות זה על כתפו של זה, ייחוס רדיפה פוליטית למשטרה וכן הלאה. ובינתיים, הרבה אפולוגטיקה על זכוכיות מנופצות ושום מילת ביקורת, שום גינוי עקרוני לאלימות מצד האינטיליגנציה ואנשי הרוח בישראל, אם כי יש לומר שהם עסוקים כעת. עסוקים בלהחרים מוסדות של תרבות ושל השכלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |