בתשובה להפונז, 05/08/12 11:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שאי אפשר ממש לענות על שאלתך כאן, בגלל שמתודולוגיה של ההיסטוריה היא תחום שלם במדעי הרוח. קצת קשה להכניס אותו לתגובה באייל. בכל זאת, אני רוצה להוסיף מספר הערות לדברי ירדן. אולי תמצא בהן עניין. 1. המשפט שהתייחסת אליו הוא "הפשיזם, (כשם נרדף לנאציונל סוציאליזם) הוא אכן שידוד ערכים סוציאליסטי שנולד לנוכח הכרה כי הניבוי המרקסיסטי לגבי קריסת הקפיטליזם והתהוות חברה סוציאליסטית של מעמד אחד, אינה מתגשמת". משפט זה, כפי שהוא, אינו ניתן לבחינה. כדי שהוא יהיה כזה, צריך קודם כל להגדיר את המושגים במשפט. למה הכוונה בפשיזם? האם מדובר באידאולוגיה, בשיטת משטר או באירוע היסטורי? מי הוא זה שהייתה לו "הכרה" בכך ש"הניבוי הסוציאליסטי...", האם מדובר במנהיג, באליטה מפלגתית, בהמוני האזרחים? 2. צריך להפריד בין שני סוגי טענות שיש במשפט. האחת היא שהפשיזם הוא "שידוד ערכים סוציאליסטי". זאת טענה שהיא לא טענה היסטורית טהורה. היא שייכת לתולדות הרעיונות, שזה תחום בין היסטוריה לבין פילוסופיה. אם השאלה היא "האם מוצדק לקבוע שהפשיזם הוא וריאנט של ערכים סוציאליסטיים?", זאת שאלה על יחסים בין רעיונות, ולא שאלה על "מה התרחש". אנחנו נמצאים בתחום אחר. 3. השאלה השנייה, שאני מניח שאליה חתרת מלכתחילה, נוגעת ל"הכרה". כיצד אנחנו יכולים לדעת שהשינוי בדעותיו של מוסליני (אם ניקח את הדוגמא של דידי) נוצר מ"הכרה"? אולי הוא התאכזב מהסוציאליזם ופנה לאידיאולוגיה אחרת? אולי הוא היה פרגמטיסט תאב-שלטון שאימץ אידאולוגיה שתביא אותו במהרה לשלטון? אם זה המקרה, אנחנו לא יכולים לסמוך אפילו על דברים שהוא אמר. כאן הסיפור מתחיל להיות מעניין. לאורך כל תולדות הפילוסופיה, יש ויכוח מתמשך האם האדם שייך ל"ממלכת הטבע" או שהוא שייך ל"ממלכת הרוח". במאה ה-19 הויכוח הזה לבש צורה של דיון מתודולוגי, בין חסידי ה-Naturwissenschaften וחסידי ה-Geisteswissenschaften. הראשונים אמרו, אין טעם לנסות להבין מה אנשים בהיסטוריה חשבו. מאחר שהם יצורים טבעיים, אנחנו צריכים להתייחס אליהם כמופעלים על-ידי כוחות. ניתוח היסטורי צריך להראות כיצד כוחות כלכליים, סוציולוגיים, היסטוריים וכו' יצרו שינויים ורעיונות. האסכולה השנייה טענה שההיסטוריה נקבעת על-ידי ההחלטות, הפעולות והיצירות הרוחניות של האדם. ולכן כדי להבין את המהלך ההיסטורי אנחנו חייבים להבין מה בני אדם חשבו. כתיבת ההיסטוריה כוללת את שני הזרמים הללו. הראשון הרבה יותר "מדעי", כי כמו המדע הוא מדבר על כוחות ולא על החלטות אנושיות. אבל לעניינינו נתרכז בזרם השני. כיצד אנחנו יכולים לדעת מה אנשים חשבו? בד"כ אין לנו גישה ישירה למחשבותיהם, ולכן אנחנו צריכים לבצע רה-קונסטרוקציה של המחשבות על סמך הנתונים שאנחנו יכולים לאסוף. גם כאן יש שני זרמים מרכזיים. זרם ראשון אומר שאנחנו צריכים להפעיל "אמפתיה" כלפי הדמות ההיסטורית שאנחנו חוקרים כדי להבין את הפעולות שלה. כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים לאסוף מידע רב ככל האפשר על הדמות, תולדות חייה, דפוסי החלטותיה וכדומה, עד שנוכל "להיכנס לראש" שלה. זאת מתודה מאוד שימושית, אבל, כמובן, היא מאוד בעייתית. פעמים רבות אנחנו נכשלים בהבנת אנשים שקרובים לנו, ואפילו בהבנת עצמנו, אז איך נצליח להבין דמויות היסטוריות? בכל זאת, נדמה לי שאפשר לנהל דיון רציונאלי, מגובה בטענות אמפיריות, בשיטה הזאת. אולי לטענות שלנו לא יהיה מעמד של דיוק מדעי, אבל כנראה אלה גבולות המתודה. זרם שני אומר שאנחנו צריכים לבצע רה-קונסטרוקציה רציונאלית של שיקול הדעת של הפועל ההיסטורי. דהיינו, אנחנו לא מנסים להיות אמפתיים כלפיו, אלא לבדוק עם איזו בעיה הוא התמודד, מה היו האמצעים שעמדו לרשותו ואילו קשיים עמדו בדרכו. כך נוכל להבין את החלטותיו. זה קצת דומה לתיאוריית הפועל הרציונאלי במדעי החברה היום (ואת הממצאים של כהנמן אפשר להכניס למחקר שלנו). לזרם זה יש את הבעיות שלו. ראשית, אנחנו יכולים לחטוא באנאכרוניזם. שנית, מה קורה כשהקונסטרוקציה שבנינו להסבר שיקול הדעת של הפועל ההיסטורי אינה מתאימה להחלטה שהוא החליט בפועל? האם אנחנו צריכים לשנות את הקונסטרוקציה שלנו או להגיד שהוא "טעה"? (ברברה טוכמן עשתה קריירה מהטענה שאנחנו יכולים להגיד שהפועל ההיסטורי טעה. ראה "מצעד האיוולת"). שלישית, יבואו הפילוסופים הנודניקים ויגידול לנו שקונסטרוקציה רציונאלית היא טענה נורמטיבית ולא דסקרפטיבית. אבל זה כבר מוגזם. אני יכול להמשיך. אבל יש גבול. חוץ מזה יש באייל היסטוריונים אמיתיים (אחד בטוח) והם בטח יכולים לענות בכיוונים מעניינים יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה, מעניין מאוד, ונראה שאפילו מדגיש את התהייה הראשונה שלי. אני אגב תמהתי ("חתרתי" בניסוח שלך) גם בקשר ל-2 וגם בקשר ל-3 אצלך. בין השאר מה שמפריע לי בקריאת טקסטים כאלו, זה שבמשפט אחד כמו זה שציטטתי מופיעים כל כך הרבה מקומות להוכחה וטיעונים תומכים, שלא ברור אפילו מאיפה להתחיל. מתימטיקאי היה טורח לפרט שלוש למות (בסגול) בכדי לתמוך במשפט כזה לפני שהיה מרשה לעצמו לעבור הלאה. אבל אני כמובן מניח שמי שמצוי בתחומים הנ"ל כבר מכיר חלק ניכר מהתהיות האלו ומבחינתו הן כבר "פתורות" לכאן או לשם. ולסיום, לאיים על איילים בפילוסופים נודניקים זה כמו ... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |