|
השאלה האם להחרים את השמעת יצירותיו בכנסים ובקונצרטים היא משנית כרגע. נעמה שפי מתארת בספרה איך החרם נמשך אבל הנימוקים לו משתנים. אולי ואגנר מוחרם מן הסיבות הלא נכונות. אולי מה שצריך הוא דווקא להתחיל ללמוד את ואגנר, שכן מסתבר שיותר מאשר הפולמוס מבטא את מה שאנחנו יודעים על ואגנר, הרי שהוא חושף את הבורות שלנו לגביו. אני לא זוכר איזו התייחסות לואגנר בתכנית הלימודים, לא זוכר שנאמר משהו בסמינר יד ושם. גם באקדמיה אני לא זוכר שהוא עמד בדרך פרט מאשר למחלקות המוזיקה. שהרי גם אם מבקשים להבין את חלקו באופן מינימליסטי, אי אפשר שלא ללמוד אותו. שום דבר ממה שעשו הנאצים- לא הומצא בידיהם. נדמה לי שאת השואה אנחנו לומדים ומבינים גם כיום לפי התיזה שהיהודים נפלו שעיר לעזאזל, ואיכשהו מצירוף הנסיבות הגענו להשמדת עם. אבל גם אם זה לגמרי נכון, הרי שמונחים כתבים אחרים המציעים במפורש תיזה אחרת. גם אם הם אינם קשורים למציאות בכלל וגם אם הנאציזם הוא תופעה לגמרי שונה מההגות של ואגנר, מה שלדעתי לא יכול להיות נכון, לא ייתכן שלא נלמד אותה.
האירוניה במחשבה שהחרם על ואגנר נפל מתוך מקריות ואיכשהו נשמר מאז ועד היום, גורמת לי לחשוב שיש איזה כוח עליון שמתערב ומכוון את המשמעויות עלי אדמות. הסמליות של השמעת יצירה של ואגנר בסמוך לליל הבדולח ונפילת החרם על המלחין עוד לפני שפרוייקט ההשמדה מתחיל שם בגרמניה, הוא לא פחות מאשר מצמרר. שום סופר לא יכול יהיה ללכד את סימבוליקה עלילתית בצורה טובה יותר. וכמו בכל יצירה ספרותית הגיבורים רואים רק חלק מן התמונה ולא מסוגלים לראות את כולה. העובדה שואגנר נוגן מספר פעמים לפני החרם, מרמזת לי שהחרם נפל לא משום שאנשים הבינו את היצירה כמניפסט נאצי, אלא משום שהמפלגה הנאצית אימצה אותה. גם כיום הנימוקים של מי ששולל את החרם הם שהיצירה של ואגנר היא יצירה בפני עצמה, עניין של אמנות, וכי העובדה שהנאצים אימצו אותו ואת יצירתו היא לא רלוונטית. תכף נגיע.
|
|