בתשובה לאסתי, 04/03/02 22:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאסתי, או לכל אחד שעדיין לא קרא, אני ממליץ בחום על סיפרו של חתן פרס ישראל, אמיל חביבי "האופסימיסט". אני לא מתכוון לשלוח אותכם לספר הזה כדי שתפתחו הזדהות או הבנה לערבים, או לגרום למורך לחלחל לליבותיכם. זהו ספר המראה את כיצד חשבו ומן הסתם חושבים ערביי ישראל על ההיסטוריה המשותפת להם ולציונות המודרנית. במסגרת העימות בינך לבין דינה (שאני מאד נירגש לקרוא מחדש את תגובותיך) על השימוש במילים ומושגים, "שואה" מול "נכבה", קריאה בספר יכולה לתת מימד של עומק והבנה שכה חסרה לישראלים על הצורה בה תפסו ותופסים הערבים את מה שארע בישראל ב 1948 ואחריה (כמובן תוך ידיעה שזהו רומן). את הפרק השני חביבי פותח בציטוט מתוך שיר של סאלם ג'ובראן (מישהו יודע פרטים עליו?) המדגים, במין סימטריה יהודית, את עומק המחויבות שלהם למולדתם שאבדה (בצדק או שלא בצדק, זה לא העניין כרגע) כאהוב האם את ילדה אשר-בו מום אוהבך מולדתי |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת ... בגוף כואב בלב רעב כאן הוא ביתי'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אם הסכסוך הלאומי מגיע לדו-קרב משוררים (ימים יפים הגיעו), אז אני מקווה שמול סאלם ג'ובראן יש לנו משהו יותר מרשים להציע מאהוד מנור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבי במזרח ואנכי בסוף מערב איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב איכה אשלם נדרי ואסרי בעוד ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב [אחרי שהערבים יתגעגעו לארץ כמה אלפי שנים, ויכתבו שירים כאלה, שיבואו ונדבר.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשר אצבעות לי יש כל דבר יודעות הן, לצייר ולקשקש, הך התוף מכות הן. אוי ואבוי לילד רע, אצבע נו נו נו עושה. ברוגז ברוגז אצבעות זרת מתפיסות הן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השתתפתי במאבק משוררים. רק הזכיר לי את השיר הזה. הם די דומים, בעקרון, לא? חוץ מזה, יש יופי בפשטות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |