בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 24/03/12 21:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במוסף "כלכליסט" התפרסמה אתמול הכתבה "מתי זה מאוחר מדי?", שעוסקת כמעט בדיוק בנושא הדיון שלנו - ההשפעה של הגיל על היכולת המקצועית, היכולת הקוגנטיבית והיצירתיות. לפי הכתבה, התפיסה לפיה המוח שלנו מגיע לשיאו בשנות העשרים שלנו היא מיתוס שמן הראוי לנפץ אותו: אנשים בריאים כמעט ולא מאבדים תאי מוח לאורך חייהם, ובטח שלא כ-100 אלף ביום, כפי שהיה מקובל לחשוב; פקחי טיסה וכירורגים מגיעים לביצועי השיא שלהם בסביבות גיל 40-50; סטארט־אפים שהקימו בני 40-50 נוטים להתפתח לחברות מצליחות יותר מאלה של בני 20-30; דה-וינצ'י, היצ'קוק, פרנק לויד-רייט, גתה ורבים אחרים יצרו את חלק מיצירות המופת שלהם כשהיו בני למעלה מ-50; הגיל הממוצע שבו מדענים זוכי פרס נובל גילו את התגלית שבזכותה זכו בפרס הוא 45; ועוד ועוד. הכתבה מציגה שני סיפורים שנוגעים במוזיקה: הראשון הוא על גרי מרקוס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו יורק, שבגיל 38, ללא כישרון מוזיקלי וללא רקע בנגינה, התחיל ללמוד לנגן בגיטרה ו"הגיע תוך שנתיים לרמת שליטה בגיטרה שמאפשרת לו לנגן היטב ולהלחין". השני הוא על מאיר שטרן, שבסביבות גיל 50 התחיל להתעניין במוזיקה, בגיל 65 התחיל ללמוד מוזיקולוגיה ונגינה בפסנתר, ובשנה שעברה, בגיל 86, קיבל דוקטורט במוזיקולוגיה. גם מרקוס וגם שטרן מעידים שלימודי הנגינה היו להם קשים במיוחד: "דברים שבספר אמורים לקחת שעות לקחו לי יומיים", "היה קשה עם הפסנתר, גם אם המוח קלט, האצבעות לא צייתו". לא מצאתי (ודווקא חיפשתי) דוגמאות נגינה של השניים, אבל אני משער שהיא לא ברמה גבוהה במיוחד. אני עדיין עומד מאחורי הסברה שהעליתי כאן בדיון, לפיה כדי להגיע לרמת נגינה לאומית או בין-לאומית, חייבים רצף אימונים אינטנסיביים של 10-20 שנה, שמתחיל בילדות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כשלושה חודשים קניתי פסנתר (חשמלי של Yamaha) והתחלתי להתאמן, בינתיים ללא מורה, בלי תרגילים משמימים (מנגן מה שמוצא חן בעיני) ובלי מטרה ספציפית חוץ מלהנות. זה קשה, אין ספק (ואני יודע לקרוא תווים לא רע, הבעיה היא הקואורדינציה) וברור שגם אם אני אפרוש מהעבודה ואשקיע כל יום 8 שעות בנגינה, ארתור רובינשטיין לא יצא ממני. איך אמר לי חבר (רוסי) בעבודה כשסיפרתי לו על הרכישה, "בן כמה הילד שלך? 7? זה כבר מאוחר מדי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא קראתי את המאמר) האם יש קשר בין כמות תאי המוח שאנחנו מאבדים לבין פיתוח כישורים (אולי מאבדים את התאים הפחות ראויים :)? נדמה לי שלא רק כמות התאים קובעת אלא כמות ואיכות הקשרים, וסביר שזו עולה עם השנים, סביר שבמיוחד אצל אנשים שעיסוקם דורש התמחות והתנסות מתמדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה, ולצערי אין לי מושג מה התשובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי שכבר נגענו בזה, תגובה 302055 וגם תגובה 235371 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לך ספר זאת למנהלים בענף ההי-טק. הם למשל משוכנעים שהיכולת היחידה שלא מידרדרת עם הגיל אלא להיפך, היא יכולת הניהול. יחד עם זאת אני לא חושב שמה שכתבת הוא כל התמונה. יש כל מיני עניינים כמו בעיות בריאות, עלות שכר, שחיקה נפשית וגמישות תעסוקתית. מה שמדאיג הוא ההעדפה של צה''ל לחפש פתרונות היטקיים (מה שקרוי דאוס אקס מאכינה) במקום לאחוז את השור בקרניו ולהתמודד עם הבעיות האמיתיות. למשל בעיית שירות החובה האוניברסלי. כל אידיוט מבין שהדרך היחידה בה צה''ל יכול לצאת נשכר משירותיהם של רוני דלומי ועומר אדם היא בכך שה''מחוננים'' הללו יופיעו הרבה, יעשו הרבה כסף וישלמו הרבה מסים אשר ישמשו כדי שיהיה אפשר לשלם לחיילים של ממש משכורת של ממש במקום דמי כיס. ההתעקשות חסרת התקווה מהחזרה לעידן החיילים השכירים, שכרה הוא הפיכת הצבא לממסד צבוע ורמאי המנסה למכור לפלבאים חסרי המזל שלו שהוא מקיים את עיקרון השיוויון ע''י העדפת כל מיני קאקארוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי את זה כאמנים שמגישים שיקוי פיגולים ולא מסוגלים לעורר אפילו דמעה אחת נסתרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. ''קקארוזו'' ביחיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, מה לעשות, ברגע שכתבת ש'כל אידיוט מבין', אז אסור לחלוק עליך שמא יסתבר שהחולק הוא אידיוט עד כדי כך שהוא לא מבין. (ואם כבר, הייתי אומר שכל אידיוט מבין שגם אם עומר אדם ורוני דלומי ולהבדיל שלמה ארצי ושלום חנוך לא ייעזרו ברואה חשבון אלא ישלמו את המס המקסימלי, 'משכורת של ממש' לא תצא מזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותה מידה, למה לא לתת פטור לגאוני הייטק עם רעיונות כבירים, מתוך הנחה שאולי הם יקימו סטארט-אפים מצליחים, וישלמו הרבה כסף לקופת המדינה? או לבנים של עורכי דין עם שאיפות דומות1? ולבנים של מליונרים שישתלבו בעסק המשפחתי? _________________ אתה לא יכול לדעת שרוני דלומי ועומר אדם יהיו השלמה ארצי והחוה אלברשטיין הבאים (מבחינת קריירה מצליחה וארוכת שנים). הם יכולים להיות גם האדם או האושיק לוי הבאים. 1 ומקום עבודה מובטח במשרד של אבא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הבעיה עם אושיק לוי? גם לו יש קריירה מצליחה וארוכת שנים. אמנם מעולם לא מילא את קיסריה, אבל לא היינו מוותרים על אף שיר שלו. בכלל, את לא יכולה למדוד אמנים רק מבחינת ההצלחה המסחרית, או אורך הקריירה. יש אמנים שפעלו זמן קצר וכמעט לא הגיעו למודעות הקהל הרחב, אבל כוחם בחדשנות פורצת דרך שלהם, איכות נדירה כלשהי, או בהשפעה גדולה שלהם על אמנים אחרים, שבתורם העבירו את ה"בשורה" האמנותית הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי טען ש"הדרך היחידה בה צה"ל יכול לצאת נשכר משירותיהם של רוני דלומי ועומר אדם היא בכך שה"מחוננים" הללו יופיעו הרבה, יעשו הרבה כסף וישלמו הרבה מסים אשר ישמשו כדי שיהיה אפשר לשלם לחיילים של ממש משכורת של ממש במקום דמי כיס". ומכאן, שהמדד הוא ההצלחה המסחרית לאורך שנים, כי רק בדרך זו, בעצם, זמר מפצה על אי-שירות1. אמנים חדשנים שפועלים זמן קצר וכמעט שלא מגיעים למודעות הקהל הרחב - מה הנימוק לתת להם פטור? ולמה את הפעילות-הקצרה-אך-החדשנית-והנדירה שלהם לא יוכלו לעשות אחרי השחרור? 1 לשיטת שוקי. לשיטתי - מוטב שיתגייסו ויופיעו בפני חיילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הקריירה של אושיק לוי נמשכה/ת שנים רבות והניבה להיטים רבים. לגבי אמנים שלא הצליחו מסחרית, בהיבט הכלכלי באמת אין עילה לבנות עליהם כמקור הכנסה קבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכל התגובות כאן אני רואה שכלל לא הובנתי. אני מנסה לטעון בזכות ביטול שירות החובה והחלפתו בגיוס שכירים. להבנתי מספרם של אלה שכלל אינם משרתים הולך וגדל, בבד בבד עם מספרם של אלו שמשרתים בתור זמרים, מנגנים, מורות-חיילות, נהגי-בוס, משגיחי כשרות, משרתים, מלצרים וטכנאי מזגנים. השאלה היא, האם לא הגיע הזמן שצה"ל ישלם למגוייסיו את מה שמגיע להם וכך גם יאלץ לגייס רק את אלו שהוא באמת חייב לגייס? איני טוען שאני יודע את התשובה לשאלה זו. השאלה הזו היא באמת שאלה קשה שעתידה של מדינת ישראל תלוי בה. אני גם לא מבטל את חשיבותו וערכו המוסף של עיקרון השירות האוניברסלי. אך אם מגיעים למסקנה, שאין ברירה וחייבים לוותר על עיקרון זה, מה זה עלה בדעתך, שדוקא את גאוני ההייטק לעתיד ואת צאצאיהם של אצולת הממון והמשפט יגייסו? המצב כפי שאני רואה אותו הוא כזה: מדינת ישראל וצה"ל ניצבים בפני שתי אלטרנטיבות של ממש: א. מצב של צבא מקצועי שבו הצבא יאלץ מצד אחד לשלם לחייליו את מה שהם ראויים לו ומצד שני לבנות את משימותיו כך שיהיו בנויות על כוח אדם מתנדב בלבד. ב. מצב בו הצבא מורכב משלושה רכיבים: רכיב צבאי של חיילים העושים שירות מפרך ומסוכן ומסיימים אותו עם טפיחה על הכתף ומענק חסד השווה בערכו לשכ"ל של שנה אקדמית אחת, רכיב שני של חיילי דמה אשר תמורת דמי כיס מבצעים תפקידים אזרחיים לחלוטין ורכיב שלישי הפטור מן השירות. אין לי בכלל שום עניין בויכוח לגבי ערכם האמנותי או הכספי של רוני דלומי ועומר אדם. זה בכלל לא רלאבנטי. מה שכן רלאבנטי הוא שהשירות של הללו הוא המחיר של עיקרון השירות האוניברסלי המתבטא בהבאה לידי אבסורד של מה שתארתי כרכיב השני של חיילי דמה. בכלל לא מעניין אותי אם הנ"ל הם אדם או אושיק לוי. מדוע צריך לגייס את ילדיי שאולי אינם צאצאיו של מיליונר או עו"ד, אבל לפחות בפוטנציה יש להם את הסטרט-אפ המצליח הבא, כדי להכין לדלומי/אדם וכיוב' צהריים ולכבס להם את המכנסיים. אפילו אם רוני דלומי ועומר אדם הם ממשיכי דרכו של קארוזו הגדול בעצמו, צה"ל יכול לחייב אותם להופיע פעם בחודש בפני חיילים ושאת השניצל והפירה תכין להם אמא שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בת חמישים עוד שבועיים. בחיי - עשה לי טוב לקרוא מה שכתבת. אולי השיא שלי עוד לפני... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום הולדת שמח למרב! שיהיו עוד חמישים שנים נפלאות לפחות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |