בתשובה לברקת, 22/03/12 13:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שייגץ מבין ומצדיק מעסיקים שמעוניינים בחוזה אחיד בתוספת פרמטריזציה מסויימת, ואת, עפרונית ונועה מבינות ומצדיקות עובדים שדורשים גמישות רבה יותר, או אולי אפילו חוזה אישי. מוזר לי שיש בשיחה שלכם אווירה של ויכוח, אבל אני לא ממש מצליח לזהות את גרעין המחלוקת. כל עוד אתן מסכימות לא לכפות דבר על המעסיקים ושייגץ לא מציע לכפות דבר על העובדים, ההסברים וניסיונות השידול משני הצדדים אינם סותרים זה את זה, אלא מתארים את האינטרסים של עובדים ומעסיקים כפי שאתם מבינים אותם. כשהעובד אינו מרוצה ממצבו, הוא רשאי כמובן לנסות לשנות את מצבו. אבל מה גבולות האוטונומיה שלו? יכולה להיות מחלוקת אם אתן תומכות בכך שתהיה לעובד או למחפש העבודה זכות לכפות את עצמו ואת דרישותיו על המעסיק. את זה לא מצאתי במפורש אצלכן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, בשיחה על חוזה העבודה מדובר בסך הכל במפגש (או אי-מפגש) של אינטרסים, וכל צד רשאי "למשוך לצד שלו" אם הוא מצליח, עד גבול הגינות מסוים. השאלה היא גם מה קורה כשכבר יש יחסי עובד-מעביד ואז מתגלעות אי הסכמות. מה זאת אומרת "לכפות על המעסיק"? מי שמתנגד להתארגנות של עובדים יראה בכל דרישה שהיא מצדם "כפייה על המעסיק". אם המעסיק נותן הפסקת צהריים בין 12-13, האם הוא "כופה על העובד"? אלה תנאי העבודה. אם הוא מוריד לכולם 5% במשכורת בגלל בעיות פיננסיות של החברה? האם זו כפייה? (אני מניחה שאין אף עובד שמתנגד לכל הורדה שהיא במשכורת בכל תנאי ובכל זמן. אם ההורדה הספציפית לא מקובלת על העובדים, הם ינסו לפעול בדרכים שונות לצמצם או לבטל אותה, או לקבוע לה קריטריונים שונים, או לרכך אותה מצד אחר, כמו למשל הפרשה לקרן כלשהי. קוראים לזה מו"מ). מה קורה אם ועד העובדים מתאגד בדרישה לא לפטר עובדים שעברו את גיל 50? (דוגמא לדרישה שהיא "סבירה" אבל לא מעוגנת בחוק. בעבר, לפני שחוקקו החוקים הרלוונטיים, היו דרישות כמו לא להעסיק ילדים או לא להלין שכר מעבר ל-X חודשים. האם זו היתה "כפייה על המעסיק"? תלוי בדרישה הספציפית ובהקשר שלה, בזמן ובמקום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרתק אותי שהתיחסת למושג "כפייה" התיחסות יחסית. תלוי מי לוקח ממי. אם מאפשרים לחלש, לעובד, לקחת בכוח מהחזק, המעסיק, אז זאת לא כפייה. אפשר אולי להכליל את הגישה הזו ולדבר על "השקפת עולם סוציולוגית". הרעיון הכללי הוא שאנשים מחולקים לקטגוריות, והיחסים ביניהם הם תוצאה של יחסים כוחניים בין הקטגוריות. כאשר מצבו של אדם זה או אחר לא טוב, סימן שהוא שייך לקטגוריה מודרת או מופלה או מוחלשת. מאחר שהמודל הוא יחסים כוחניים בין קבוצות, הפתרון למצב האפליה חייב להיות כוחני וקבוצתי. המוחלשים צריכים להתארגן, כלומר להתחזק כקבוצה, ולצאת למאבק קבוצתי על זכויותיהם. הכוחנות הזו היא כמובן מוצדקת מפני שהיא מתקנת עוול שנגרם כביכול ע"י כוחן של הקבוצות השולטות. הכלכלה מספקת השקפת עולם קוטבית הפוכה להשקפת העולם הסוציולוגית. לפי המודל הכלכלי השחקנים הם לא קבוצות אלא פרטים חופשיים בהחלטותיהם, וכמובן שכפייה בכוח היא לא חלק מהמודל ואסורה לחלוטין. גורלו של כל פרט בחברה נקבע לפי כישוריו ומזלו האישיים ולא כתוצאה מאפליות או זכויות יתר חברתיות. על פי נסיוני הדל ההתדיינות בין שתי ההשקפות האלה היא דו שיח של חרשים. הסיבה לכך היא שכל צד טוען טענות שהן מחוץ לשפת המושגים שבה משתמש הצד השני. בטענות של שני הצדדים יש מידה של אמת, ושני המודלים הקוטביים האלה של המציאות מציעים הצעות הפוכות לפתרון אותן בעיות. מצב מביך ביותר. לי לפחות ברור שהשקפת העולם הסוציולוגית מתאימה יותר לשמש מודל של הקיום האנושי בימי הביניים מאשר במאה ה-21. כנראה שהתהליך ההיסטורי ימשיך ויקטין את הרלווניות שלה. אני מקווה שהעתיד יהיה לכיוון של חברה חופשית ולא לחברה דספוטית עם מלחמת מעמדות. --- אני חייב להעיר שנתקלתי יותר מפעם אחת בהתיחסות משעשעת לכלכלה. "הסוציולוגים" מסבירים את הכלכלה במסגרת מודל המציאות שלהם. זה הולך ככה: הקבוצות השולטות מיצרות בדרך כלל אידאולוגיה או דת שמצדיקה את השליטה שלהן. אצל ההודים הקסטות הגבוהות נוצרו מחלקי הגוף הגבוהים של אל מסויים, והנמוכות מהרגליים. לכן גם חברי כת הטמאים חייבים לקבל בהבנה את מצבם. אין מה לעשות, הם נוצרו מהרגליים, והרגליים תמיד למטה. "הסוציולוגים" מעניקים לכלכלה את התפקיד הזה של "אופיום להמונים". כאילו שכלכלה היא סוג של מיטולוגיה הודית שתפקידה לתת לגיטימציה לזכויות היתר של בעלי ההון, העשירים, המעסיקים וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שניסיתי להראות - ''כפייה'' זה מושג יחסי ותלוי הקשר. ואני מסכימה שהגענו לקיר הרגשי שמעבר לו הדיון מתחיל להיות מיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי היא הצליל של הדברים, מהם השתמעה ביקורת על שוק העבודה בישראל, בו המעסיקים מנצלים את העובדים המסכנים בעשותם יד אחת והצעת חוזים דרקוניים לכל העובדים. כשהפרולטריון זועק לאבא סטאלין "הצילנו מהקפיטליזם", כשהוא נרמס בידי המעסיקים הרצחניים. אם נועה היתה אומרת, "איזה כיף פה בארץ! אמא שלי לא חלמה להתפרנס מציור, סבא שלי היה דוקטור בגרמניה, וכאן ייבש ביצות כי לא היתה עבודה, וזה מה שהיה צריך לעשות, ואני מסתדרת כאן על הכיפק. בניו-יורק כ"כ יקר שהייתי חייבת לגור בפרוורים - כאן אני יכולה לגור בתל-אביב! אבל, חברים, יש תופעה לא יפה, בגלל עודף היצע וחוסר ביקוש בתחום האיור, ובתחומי התרבות בכלל, מעסיקים נוטים לנצל את העובדים. אם אנחנו רוצים בארץ תרבות ישראלית ברמה - צריך לפתור את העניין" לא הייתי נזעק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נעשה עסק. אתה לא תקרא למה שאני עושה ''ציור'', ואני לא אקרא למה שאתה עושה ''לתקתק על המקלדת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במכירות לא מתקתקים על המקלדת. ולא התכוונתי לפגוע, אני לא מכיר את התחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו ראיתי שאתה במכירות. סבבה. אני מתקנת את זה ל''לדבר בטלפון''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |