 |
"חיות מחמד" זה באמת ביטוי קצת קיצוני, אבל אני חושב שבכל זאת בכיוון. אין לי ספק שבמובן מסוים, קובעי הטון התרבותי במדינה בשנות הארבעים והחמישים העריצו את התימנים, אבל להבנתי זו לא הערצה של שווים אל שווים (ושונים), אלא הערצה מלמעלה; אם לא כאל חיות מחמד שמפתיעות בכשרונתיהן ובחמידותן, אז כאל ילדים שמפתיעים בכשרונותיהם ובחמידותם. הם נפלאים, אפשר לומר, בהשוואה למה שאפשר היה לצפות (ואולי גם בהשוואה לעולים מארצות ערב אחרות). תראה, בכל זאת אלתרמן ואורלנד כתבו שירים על "התימנים", כקולקטיב, או על "נציגים" בדיוניים (זכריה בן עזרא שהזכרת, גדליה רבע איש של אלתרמן - אגב, דוגמה עוד יותר טובה נגדי, כי גדליה מככב בשיר בגלל קווי אישיות יפים שאין להם שום קשר לתימניותו, הוא אפילו שמץ-מורד בתימניותו, או חורג מ"כבליה"), ולא זכורים לי שירים מאותה תקופה על בני עדות אחרות. הזמר העברי המיינסטרימי (להבדיל ממה? משום דבר, לא היה זמר-עברי-שוליים) אכן העמיד בשורתו הראשונה את דמארי, ובשנייה גם את אסתר גמליאלית ואת ברכה צפירה, אבל הן שרו את המוזיקה של האשכנזים, וכמו האשכזנים חוץ מהחי"ת והעי"ן. אנשי התרבות הפופולרית לא הלכו, נאמר, ללמוד ולאמץ אלמנטים מהמוזיקה התימנית, ולא נתנו למוזיקה התימנית מקום לצידם על הבמה, כפי שאפשר היה לצפות אילו היחס אליהם היה כאל אחרים-שווים.
(בתרבות ה"גבוהה" אני יודע לפחות על מקרה אחד שונה - המלחין מרדכי סתר כתב את "דיוואן תימני" שקיבץ מנגינות תימניות ותזמר להן ליווי בכלים מערביים. כישלון מוזיקלי לדעתי, אבל כן מראה על סקרנות תרבותית וענווה תרבותית אמיתית.)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש