 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל לדעתי לא צריך לראות זאת כספוילר. הכוונה של פסקה כזו היא לומר: "הכל נראה רגיל, אבל יש פרט אחד שונה בתמונה, ומייד נפרט לכם איך קרה המצב הזה ואיך הוא מתבטא בחיי היומיום, בדגש על הרגעים המשעשעים". כלומר, לא מצפים שתופתע בסוף הפסקה, אלא רק שתרשום לפניך שהשימפנזה מתפקד באופן מלא בבית הספר, הוא לא סתם יושב בשיעורים (וודאי לא מתחלה כדי להיעדר מהם). אגב, אני תומכת ותיקה של שילוב שימפנזות באופן מלא במערכת החינוך, ככוח עזר במקום הילדים הסובלים. (בעצם אני נגד ניסויים מסוג זה בבע"ח, אז אולי אפשר לסדר שכמה תאים שנלקחו משימפנזה יישבו שם על הכיסא עד ההפסקה, ובבניין ציון ננוחם). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וילדים אינם בעלי חיים? אולי עדיף לשפר את מערכת החינוך. מה שבאמת העלה בי תהייה בתגובה לעיל היא ההנחה שהילדים אכן סובלים שם. וזה בתורו מעלה בי רעיון לסקר: מי מהאיילים סבל/לא סבל/סבל קמעה/נהנה עד דמעות/ היתה זו התקופה היפה בחייו/אקספרס של חצות/אחר בבית הספר. אני, לדוגמא, נהניתי למדי ממרב שנותי במוסד הנ"ל, ואף יותר בתיכון (לא היתה מגמת ביניים בזמן/מרחב ההוא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת החינוך של היום לא זהה למערכת החינוך של פעם, כך שההקשה מהאיילים כתלמידים אל ילדים בזמן הווה לא יכולה להיות מדויקת. אישית, אהבתי ללמוד אבל שנאתי את השיעורים. הערצתי את המורות אבל פחדתי מרובן. סבלתי מאוד חברתית אבל הייתי גאה להשתייך לבית הספר הספציפי ההוא. יש לי זיכרונות נעימים וגם מצמררים. אני לא חושבת שיש תשובה פשוטה לשאלה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעמו של בית הספר הולך ומשתבח ככל שעוברות השנים מאז סיימת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הפרופורציות משתנות" (אנטילופה בצאתו מכלא 4.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. (האיש שלא היה במודדו זוג מכנסיים חדש) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני רק היום מבין כמה היה לי רע בביה''ס. אבל אז אלו נראו החיים ולא ידעתי שיש אפשרויות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת שאלה מעניינת. אני ביסודי השתעממתי עד דמעות ובתיכון נהניתי רק ממתמתיקה, מהיסטוריה בכיתה ט' ומתנ''ך בכיתה י''ב. מבחינה חברתית סבלתי למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם אין כוונה להפתיע, עדיף לנסח את הפסקה הפוך, לא? "פרדריק השימפנזה הולך כל בוקר לכיתה א', וכמו ילדי האנוש שם הוא לומד לכתוב. בינתיים הוא אחד האיטיים ביותר בכיתה, אבל כבר מצליח לכתוב עשר מילים." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיין שאתה מספר אנקדוטה מהיומיום (לא בדיחה עם עוקץ אלא אנקדוטה משעשעת). "היום ראיתי את השכנה הצועקת (=כותרת). היא נראית שקטה כזאת, מתלבשת רגיל, מדברת רגיל, פעם אפילו היתה לי שיחה איתה במכולת והיא שאלה אותי כמה עולה לחם אחיד. אבל מה, כל לילה בחצות שומעים מהדירה שלה צעקות אימים 'משה, משה, תמשיך' (=פסקה ראשונה)". הנה הסברת מראש שאתה עומד לדבר על משהו מרעיש (תרתי משמע, במקרה הזה), ואז חזרת לתיאור כאילו-שגרתי, אבל המאזינים שלך משועשעים דווקא בגלל שהם יודעים שיש עוקץ. לו היית מתחיל ב"היום ראיתי שכנה שנראית רגיל, מתלבשת רגיל..." היו מתחילים לפהק אחרי חצי משפט. בסרט/ספר אתה לכאורה מקבל את הקהל שלך מראש, הוא "מתחייב" להמשיך לקרוא/לצפות (צריך שבירת חוזה רצינית כדי לקום ולצאת מסרט באמצע). זה כמובן לא אומר שאתה יכול לשעמם - אבל בכל אופן הם "מבטיחים" לשבת לפחות בהתחלה, לראות מה הקטע, ולהישאר עד הסוף אלא אם סבלו ממש. בכתבה בעיתון הקהל לא "שלך" מראש. הוא מדפדף, אתה בין החדשות לבין התשבצים. לכן אתה קונה אותו בכותרת מבטיחה, ובנוסף גם מפזר "טיזרים" (לידים) על פני כל העמוד, כדי שהעיניים ינדדו עד סוף הכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה שלך לא דומה לנמשל, כי ה''כותרת'' רק רומזת ולא מגלה - סוף ''הפסקה הראשונה'' הוא בכל זאת פואנטה מפתיעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה להחליף ל"שכנה הנאנחת". אם נדמה ש"הצועקת" לא מספיק ברור. עוד דוגמא? שיחה ששמעתי פעם: "אתה יודע מה העבודה הכי מכניסה שיש? שטיפת מתים (=כותרת). אתה נרשם בחברה קדישא, בודקים שאתה בסדר ויש לך עבר בסדר, משלמים לך לפי בנאדם, אתה מקבל כאילו בנאדם ישן, ואז אתה רוחץ אותו, חופף לו את הראש, הכל אותו דבר, נראה אותו דבר... (עוד כהנה וכהנה) רק שהוא מת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אני לא בטוח שזה כל כך עובד בפסקאות הפתיחה של כתבות, אבל צריך לבדוק. בפעם הבאה שאתקל בכזו, אני כמעט מבטיח להביא אותה לכאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תומכת בשילוב השימפנזות בכנסת לצורך שיפור החקיקה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |