בתשובה להיא, 29/02/12 15:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז מה שהתכוונת לומר הוא שבין טהרני הספוילרים שגם אומרים לך משהו בעניין יש רוב גברי. (וכעת תרמתי לנסיון האמפירי שרוב הפוצים הם גברים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינטואיטיבית, אני חושב שהיא צודקת. לדעתי הדבר לא נובע מפוציות יתר של הגברים, אלא מהעדפות שונות (ככלל, אל תביא לי דוגמאות סותרות)לגבי סוגי סרטים. זהירות ספוילר אין דין ספוילר שמשפט הסיום של ''חמים וטעים'' הוא ''איש אינו מושלם'', לספוילר ''סוכן הבית עשה זאת''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בקיצור - בין אם בקריאה ובין אם בסרטים, גברים נוטים יותר למותחנים מכל הסוגים, כולל מד"ב, שבהם הספוילר באמת הורס את התענוג ובאופן בסיסי נוגד את מטרת קריאת הספר/צפיה בסרט, לעומת נשים המעדיפות רומנים/סרטים רומנטיים, דרמות וקומדיות, שבהם לעיתים קרובות, הדרך, ה"איך", חשוב יותר מן ה"מה-מי-מו" - "מה היה בסוף", "מי הרוצח/איך גילו אותו" וכיו"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. גבר הוא מכונה הרבה יותר פשוטה (שלא לומר פשטנית) מאשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נובע מהבדלי המנטליות בין המינים. בעוד שאישה מסוגלת לבצע עשרה טאסקים במקביל ברגע נתון, הגבר בקושי מסוגל ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסופרת גרטרוד שטיין (היתה תלמידה של וויליאם ג'יימס, מאבות הפסיכולוגיה) ערכה נסיונות ב''כתיבה אוטומטית''. היא הניחה שאפשר לקרא ולכתוב סיפור באותו זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד לא מנסים לקרוא ולנהוג באותו זמן, זה בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה לא רק מה שקוראים, אלא גם דרך הקריאה. כמו ערן, גם אני קראתי המלצה בעיתון על ''סרט אילם'' של מל ברוקס (כמה וכמה שנים לפני כן). לא רק שהיה כתוב שם על הופעתו של מ''מ, אלא גם על השינוי האסטתי בסרט בעקבותיו. מבחינתי זה לא שינה כהוא זה בחוויית הצפיה. בעצם, זה נתן לי תחושה יותר טקסית לגבי הסצנה, משום ש''זו הסצנה שנוהגים לדבר עליה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויתרה מזו: אצלי, באופן קיצוני, שום פרט מקדים בנוגע לסרט/ספר/תערוכה וכיו"ב, כולל "מי הרוצח" - אינו מקלקל לי את החוויה, בלקסיקון שלי אין בכלל דבר כזה, "ספויילר". רק בימים האחרונים, עם קריאת הדיון הזה, עולה בדעתי לראשונה שאולי יש משהו בלתי טבעי או בלתי מובן בכך שמעולם לא אמרתי לאף אחד מבני ביתי הרבים, "עכשיו הרסת לי את הסוף". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראוי להזכיר שדווקא הסיפור הרומנטי הגדול מכולם - ג'יין אייר, בנוי לתלפיות ואינו מגלה או מזכיר פרטים עתידיים בשלב כלשהו של הסיפור וזוהי אחת ממעלותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מסביר אם כך את הפופולריות של remakes (עיבודים מחודשים)? ל"ג'יין אייר" יצאה לא מזמן גרסא קולנועית חדשה ומצליחה. כך קרה גם לעשרות יצירות מוכרות של שייקספיר / ג'יין אוסטן / תומס הארדי ועוד רבים - הם הוסרטו הרבה יותר מפעם אחת, ולעתים גם 5-10 פעמים, ובכל פעם הקהל נהר מחדש (ואני מנחשת שרוב הצופים הכירו לפחות עיבוד אחד נוסף קודם לכן). או שצופים בזה כמו הפולניה שרוצה להיות בטוחה שהם מתחתנים בסוף? (זו בדיחה על סרט כחול ולא ספוילר לג'יין אייר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנן חוויות שונות של קריאה וצפייה. בפעם הראשונה הקורא או הצופה רוצה להכיר את הסיפור כפי שהוא מתפתח שלב שלב בלי שיהרסו לו את המתח וההפתעות. אם אהב את הסיפור הוא יחזור אליו שוב, הפעם מתוך הכרת העלילה רק כדי להתענג אליה שוב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |