בתשובה לקונשטוק, 16/02/12 9:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לך בהחלט נקודה. בזירות פרסום מסוימות אלסוויר יותר דומיננטית (בעיקר מדעי החיים, אני חושב) ובאחרות פחות. עדיין, במקביל ללנסט יש את New England Journal of Medicine ואת JAMA, למשל, עם יוקרה לא פחותה, וגם ל-Cell יש אלטרנטיבות. אבל אין ספק שחוקר שחוסם לעצמו חצי מאפיקי הפרסום האפשריים, מסתכן. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
New England Journal of Medicine חוגג בימים אלו יום הולדת 200 (נרות ועוגת גזר זה בריא?) שמעתי ראיון עם העורך הראשי ד"ר ג'פרי דרייזן שאמר שמי שמחבר לאתר של המגזין מאחת מ-100 המדינות העניות בעולם מקבל אוטומטית סטטוס של מנוי. כל מאמר נפתח לציבור 6 חודשים אחרי הפירסום (החוק דורש שנה) אבל מאמרים שנוגעים לבריאות הציבור נפתחים מיידית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אותי עד כמה אפשר להרוויח כסף מאותה שנה של עיכוב פתיחה לציבור. תזכורת לדעתי: תגובה 510249. אני מניח שהמו״לים לא מקבלים כפשוטו את מה שכתבתי שם בשורה השנייה: "לתוכן פרמיום יש כמובן בעיה מעשית: מנועי חיפוש לא קוראים אותו. כפיצוי חלקי דואגים לחשוף את תמצית המאמר". יש בעיה, אך לא רואים אותה כבעיה אקוטית. המו״לים בונים כאן על כך שיש קהל גדול שממילא יש לו גישה לכל החומר האמור ("הספרייה"). עד כמה זה יוצר הפרדה בין חוקרים מ"בית טוב" לשאר? האם בפועל פחות נוח לעבוד עם חומר שלא זמין לציבור? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |