|
||||
|
||||
מסכים במאה אחוז עם כל מה שכתבת, מלבד הפסקה האחרונה. מה להשקפות שמאלניות הזויות ומעוותות ולחירות שנוטל ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק? גישת אהרון ברק לשפיטה אינה טובה בעיני, כי אני שמרן (ימני) בנושאי התערבות המדינה בעניני הפרט. האמת אני יותר משמרן, אני אנרכיסט מתון בענינים האלה. לעומת זאת בתחום הכלכלי אני סוציאליסט (שמאלן) שמעדיף התערבות ורגולציה ממשלתית די נרחבות ומסים גבוהים. ובנושא המדיני בטחוני אני ככל הנראה ססמולני מניאק שדוגל בנסיגה ופינוי חד צדדיים ממרבית השטחים שכבשנו ב 67', וסיפוח מלא של אותם שטחים שאיננו מעונינים בשום אופן לסגת מהם, תוך מתן תעודת זהות כחולה לכל התושבים באותם שטחים שאנו מספחים. ואילו אתה מצליח לקשור הכל באגודה אחת, כאילו שמאלניות היא איזו סטיה שאנשים לוקים בה על כרחם, כמו תסמונת טורט. כאילו השמאלני יצא מדעתו וכל בר דעת יכול לראות זאת, ומכיוון שהשמאלניות היא אי שפיות חובה להלחם בתוצאותיה ההרסניות בכל דרך. אתה טועה. אין כזה דבר. כמו שהראתי לך קודם- מצביעי מרץ ושמאלה הם 5% מהציבור היהודי. |
|
||||
|
||||
יש בישראל קשר הדוק בין השקפות "שמאלניות" לבין השקפות "ליבראליות" ובמיוחד עם אלה מהן, העוסקות ב"זכויות אדם". על כן מותר לומר בהכללה טובה למדי, כי השמאל בישראל תומך ב"זכויות אדם". במוקד השקפתו של הנשיא אהרון ברק עומדת השאיפה להגן על "זכויות האדם" (לפי פרשנותו) ולעגן אותן ולתכלית זו הוא ביצע את "המהפכה החקיקתית", בה הוא העניק לעצמו (לבית המשפט) את הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אבל הנשיא ברק לא ביקש רק להגן על זכויות האדם, אלא גם להעניק את הבכורה (והכח) מבין שלוש הרשויות לרשות השופטת, משום שהוא ראה את השקפותיו כהשקפות "נאורות" ובדרך זו הוא ביקש להנחיל אותם (דרך עדינה לומר: לכפות את דעתו) לכלל הציבור. במסגרת זו של חיזוק כוחו של בית המשפט (בעיקר העליון) ולתכלית זו של "הנחלת" השקפתם ה"נאורה" על כלל הציבור נוטלים בתי המשפט לעצמם את החירות לקבוע נורמות - לרבות נורמות פליליות! - בדרך של חקיקה שיפוטית או בדרך מה שאתה מכנה בעדינות "לפרש באופן מרחיב את החוק". דרכו של הנשיא ברק הינה אנטי-דמוקראטית, משום שהוא מבקש, בעצם, לעקר ולסרס את הרעיון היסודי שעומד בבסיסו של כל משטר דמוקראטי, לפיו הנהגת הציבור נבחרת ע"י הציבור בבחירות חופשיות וגלויות. דרכו גם מטופשת, משום שהיא לא תוכל להצליח לאורך זמן, כיוון שהיא מעוררת תרעומת רבה בציבור ומזמינה את הרשות המחוקקת לעשות שימוש בסמכותה, כדי למנוע מהרשות השופטת לתפוס את הבכורה וכדי להחזירה לגודלה ולמקומה הראוי. זה באשר לשאלתך, "מה להשקפות שמאלניות הזויות ומעוותות ולחירות שנוטל ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק?" באשר לטענתך: ... אתה מצליח לקשור הכל באגודה אחת, כאילו שמאלניות היא איזו סטיה שאנשים לוקים בה על כרחם, כמו תסמונת טורט. כאילו השמאלני יצא מדעתו וכל בר דעת יכול לראות זאת, ומכיוון שהשמאלניות היא אי שפיות חובה להלחם בתוצאותיה ההרסניות בכל דרך". זהו אכן לב טענתי, פרט לסיפא שאינני מסכים איתה, לפיה יש להילחם בה בכל דרך. אבל, וחשוב לחזור ולשנן זאת: אותה מחלה או אותו עיוות נפשי, המביאים אדם להיות שמאלני, מביאים איתם גם טוב בתחומים רבים וחשובים מאד של חיינו. לכן, בדומה למלח בתבשיל - הכל תלוי במינון. באשר למשקלם של השמאלנים כיום - השפעתם על חיינו גדולה בהרבה משיעורם בכנסת או בקרב הבוחרים, משום שהם שולטים במוקדי הכוח החשובים ביותר (התקשורת, הפרקליטות, בתי המשפט, האקדמיה, התרבות ועוד). שבוע טוב ומבורך לכל היהודים. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרתי, אני שותף מלא לחוסר הנחת שלך מהחירות שנטל ביהמ"ש העליון לקבוע נורמות. יש בדרך הזו צדקנות שמניחה מונופול של המוסר האליטיסטי ובכך השניאה את העליון על פלחים בציבור. אבל הרחקת לכת כשקראת לה אנטי דמוקרטית. דווקא אלו פניה של דמוקרטיה ליברלית מודרנית. הסייגים שמטילות הרשויות זו על זו הם דווקא סימנים לבריאות של המערכת, שמתנהלת באיזון דינמי. אני זוכר שראיתי גם כיעור בבלוגיה המקומית האלק ליברלית שדנה את קצב בטרם משפט. ברור לי שלימין אין מונופול על צרות מוחין וכיתתיות, ובגלל הפער בין רוממות הליברליזם בגרונם לחשכת הכיתתיות בליבם הצרימה אצל אותם המתנאים בליברליות לא להם גרועה עד כדי בחילה. אבל אין לשפוט את הקהל על פי הגרועים שבקצוותיו. גם אני יודע שלא כל מתנחל הוא לוינגר. וכעת לאזורי חוסר ההסכמה- הזהות שאתה מוצא בין האליטיזם של ביהמ"ש לבין שמאלניות אינה מקובלת עלי. אני משוכנע שאין רוב למצביעי מרץ בעליון. כמו דוגמת הרמטכ"לים שהבאתי קודם 1 אני משוכנע שגם דפוסי ההצבעה בעליון נשארים יחסית במרכז. ולענין המרכזי- אתה מבין ודאי שנטילת הלגיטימיות מהעמדה הנגדית על ידי יחוסה למחלה או עיוות נפשי היא הרבה יותר אנטי דמוקרטית מכל מה שאתה מייחס לביהמ"ש העליון? ברגע שהחלטת שכל האוחזים בדעות מסוימות סובלים מהפרעה כלשהי שמונעת מהם להיות רציונלים, טוב נו, דמוקרטיה זה לא. 1 ואני עדיין מעונין שתתיחס אליה |
|
||||
|
||||
אולי כאן תמצא (חלקית, לפחות) תשובה לשאלתך על הקשר בין ההשקפות השמאלניות ההזויות והמעוותות ולחירות שנוטל לעצמו ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק. |
|
||||
|
||||
אצלי זה לא נפתח. אפשר אולי לינק מלא? אודה לך, ממני המעוניין. |
|
||||
|
||||
בחר מתוך הרשימה בהרצאה של Mautner (פריט שביעי מלמעלה) |
|
||||
|
||||
קישור ישיר: https://portal.idc.ac.il/He/schools/Law/research/Docu... אני מוכרח לציין שלא התרשמתי במיוחד מהניתוח ההיסטורי הציורי ששם. ר' גם יצוג נוסף לדעותיו של מנחם מאוטנר [ויקיפדיה] בביקורת על ספרו |
|
||||
|
||||
הלינקים שהבאת לא עבדו אצלי אבל קראתי את הלינק שהביא צפריר. בעקרון אני מסכים שבית המשפט העליון הוא אחד הסוכנים החזקים ביותר של הגישה הליברלית בישראל, ואני מצר על כך שהוא עבר, בלשונו של מאוטנר- מאספקה לוגיסטית לקו החזית. ברור לי שככל שגובר כוחם הפוליטי של החרד''לים נוצרים סדקים שמערערים את בסיס ההסכמה הלאומית ברוח מגילת העצמאות, וככל שאלו מתרחבים קרב היום של מלחמת אזרחים. כנראה לא מלחמת אזרחים בעצימות מלאה, אבל עדיין. בכל זאת קשה לי למצוא קו מחבר בין השמאלנות ההזויה לבין הליברליזם של ביהמ''ש, אלא אם בהגדרתך כל מי שהוא ציוני חילוני (במסורת הרצל, בן גוריון ושבעת הרמטכ''לים שמניתי) הוא שמאלני הזוי. |
|
||||
|
||||
בישראל, הערכים הליבראליים באים לידי ביטוי בהקשרים הנוגעים לזכויות אוייבנו הערבים האכזרים, הברברים המנוולים. השמאל בישראל הינו נושא הדגל של ערכים הליבראליים בהקשרים הללו. והוא הדין בבית המשפט העליון. תוכן הערכים הליבראליים בהקשרים הללו הינו הזוי וגובל ובמקרים לא מעטים גובל במחלת נפש ממש. פרשת תביעתו של דיראני - עצם הצבתו של שופט ערבי בהרכב הדן בעניין ועמדתה של השופטת פרוקצ'יה - הינה רק דוגמא אחת לכך (שימח אותי לשמוע, שבקשת המדינה לקיים דיון נוסף התקבלה). מעניין להשוות בפרשת דיראני בין עמדתה של פרוקצ'יה לבין עמדתו של השופט מלצר, שמונה לשופט עליון ישירות מהפרקטיקה הפרטית מבלי שהיה מבית מדרשו של הנשיא אהרון ברק, נביאו של השמאל הליבראלי ההזוי. כיצד לאור כל אלה עדיין אינך מוצא קו מחבר בין השמאלנות ההזויה לבין הליברליזם של ביהמ"ש - לא אדע. |
|
||||
|
||||
קראתי את פסק הדין בענין דיראני (אני מודה לך על ההפניה) ולהלן הערותי 1. אכן הסוגיה היא עקרונית: האיזון הראוי בין התכלית של מניעת סיוע לאויב לבין הפגיעה בזכויות האדם המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאור המחלוקת בין השופטים הסוגיה ראויה להרכב רחב. 2. צרמו לי מספר שגיאות הגהה ועוד מספר התנסחויות אפויות למחצה. בפס"ד עקרוני מפי בכירי שופטינו ציפיתי ליותר. 3א. לטעמי הלוליינות המשפטית שנקט השופט מלצר אינה פחותה מזו שנקטה השופטת פרוקצ'יה, ודווקא הדברים שהוסיף השופט ג'ובראן היו נכוחים משל שניהם. עיקר המחלוקת בין השופטים הנכבדים נוגעת לתחולתם של עקרונות המשפט המקובל האנגלי בענין הנדון על המשפט הישראלי ועד כמה ההוראות הסטטוטוריות באו לאמץ אותן ולהתאימן לתנאי הארץ או לעמוד במקומם. כל ההתפלפלות המשפטית נובעת מכך שזו היתה טענתה העיקרית של המדינה בערעור! 3ב. השופט מלצר מרחיק לכת בשימוש בפרשנות משפטית על פני החוק כלשונו ומציין זאת מספר פעמים - בדיוק הגישה שאתה שואף לעקור מביהמ"ש. שני השופטים לא הצליחו במיוחד במלאכת השכנוע בשאלה האם הסעיף הרלבנטי בתיקון מס. 7 לחוק הוא דקלרטיבי בלבד (מלצר) או שינוי הדין והתאמתו לצרכים המשתנים (פרוקצ'יה) אבל דווקא מלצר פוסק בניגוד ללשון הברורה של התחולה. 4. מאוד לא הייתי רוצה שחוקי העימות של ישראל ישאבו את השראתם מאלו של ארצות הברית. ארה"ב היא האכזרית שבמדינות. המדינה היחידה שהשתמשה בנשק גרעיני, ועשתה זאת על מטרות אזרחיות, ולא הסתפקה בפעם אחת אלא פעמיים ברצף. מדינה שהכשירה עינויים בגואנטאנאמו כשיטה. מדינה ששואבת את המסורת שלה מחוקי המערב הפרוע, שבנתה את הונה על ידי שימוש בעבדים, ושאזרחיה חיים בפחד פתולוגי מהאחר. 5. יש לי הסתייגויות לגבי עוביו של חוט השדרה של השופט מלצר מהתקופה בה עמד כנציג העותרים מול ביהמ"ש העליון וכיוון נמוך מדי לטעמי. אני מאמין שבמקרים גבוליים אופיו יטה אותו לאמץ את עמדת המדינה. 6. תוכן הערכים הליברליים שמבין הרשויות בארצנו ביהמ"ש העליון הוא נושא הדגל שלהם אינו הזוי ואינו חולני. התעקשותו של בית המשפט להאדיר את עוצמתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבורכת בעיני. דווקא הגורמים שמעוניינים לקצץ ככל האפשר בתחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם הגורמים שבעיני בריאותם הנפשית נמצאת בסכנה. |
|
||||
|
||||
שאלת תחולתו של עיקרון המשפט המקובל היתה שאלה טכנית-פורמאלית בלבד. השאלה המהותית והאמיתית שעמדה לדיון היתה, האם מדינת ישראל תתיר לערבי ברברי ומנוול, אויב מוצהר שלה, להגיש נגדה תביעת נזיקין בבית משפט ישראלי. אין לי חשק להתווכח עם מי שאינו רואה, שעצם הצבתו בהרכב של שופט ערבי הינה הזויה. לכן, אסכם את הנושא מצידו המהותי, לשיטת השמאל ההזוי כך: לחסל (גם כיום) את דיראני - מותר, כי הרי הוא אויב מר. אבל לפגוע ב"זכותו" להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בסכום ה"סימבולי" שהוא בחר - חס ושלום! האם זה אינו פירוש עקום וחולני של הערכים הליבראליים בהקשר המדיני-בטחוני? |
|
||||
|
||||
האבסורד אכן קיים, אבל הוא מדגים יפה עקרון דמוקרטי אחר- הפרדת רשויות. |
|
||||
|
||||
אני מניח שעצם הכללתו של שופט ערבי בבית המשפט העליון-הזויה בעיניך. |
|
||||
|
||||
בית המשפט העליון? שופט ערבי זה כבר הזוי (ולמעשה אזרח ערבי) |
|
||||
|
||||
א. אין למנות כשופט בכלל (גם לא יהודי) אדם שאינו מכיר בכך, שארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולו בלבד. ב. אין להציב שופט ערבי בהרכב הדן במשפט בו מתעוררת שאלה, הנוגעת ישירות או בעקיפין לסכסוך היהודי-ערבי. ג. בכפוף לאמור לעיל אין מניעה עקרונית למינוי שופט ערבי לבית המשפט העליון. הזוי בעיני לנהוג אחרת. |
|
||||
|
||||
אם מישהו אויב שלך זה לא הופך אותו לברברי. הנטיה האנושית היא לרצות שזה יהיה כך, אבל זה לא. האויב תמיד יהיה שעיר יותר וכפוף (שניהם רמזים לחייתיות) ועם אף גדול וכפוף, בדיוק כמו דמות המכשפה. גם באיורים של דנידין לערבים תמיד יצאו שערות מהאף. |
|
||||
|
||||
אכן, אם מישהו אויב שלך זה לא הופך אותו לברברי. נכון גם לומר, שייתכן שמישהו יהיה ברברי בלי שיהיה אוייבי. השאלה אם אדם או אומה הם ברברים נגזרת מהתנהגותם, אופיים וערכיהם. לפי מבחן זה, הערבים הינם ברברים מרושעים אכזריים ומנוולים גם אלמלא היו אוייבינו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |