 |
אני רוצה להגיד שלא, אבל מפוכחת מספיק בשביל לדעת שמדובר בסוג המצבים שקשה לשפוט כל עוד את לא נמצאת בהם.
אני מנסה לחשוב - אם היו ממנים אותי לתפקיד משמעותי בבית המשפט העליון, נניח, ומישהו בכיר היה תוקף אותי, האם הייתי מוכנה לוותר על התפקיד ולהכנס לסחרור של מה שכרוך בהאשמות מהסוג הזה? אני לא מדברת על המצב היום, שבו אנחנו יודעים שאפשר להאמין גם לקורבנות אפילו כשמדובר בנשיא המדינה. אני חושבת, אולי לפני חמש או עשר שנים, כשהמצב היה שונה. ואולי אמא שלי הייתה מזכירה לי כמה רציתי את התפקיד? ומזהירה אותי - מתוך דאגה כנה לי ולעתידי - שיתפסו אותי כטראבלמייקרית וחבל שככה יהרס כל מה שבניתי במאמץ רב? ואולי אם אני פשוט אזהר יותר ואתחמק ממנו זה יפסיק? הרי התקיפה כבר קרתה, אז מה - גם לסבול וגם לוותר על משרה נחשקת? ונניח שאוותר על המשרה, מי יתן לי מכתב המלצה? הבכיר שהתלוננתי נגדו?
אז כן, אני רוצה להגיד שאני לא הייתי נקלעת למצב כזה, ושאני מספיק חזקה כדי לא להשאר במצב כזה משנקלעתי אליו, אבל אני גם לא מספיק יהירה כדי להניח בנחרצות שהייתי פועלת כך ולא אחרת. אנחנו לא יודעים עם איזה לחצים התמודדו המתלוננות (בבית הנשיא, עם הקרובים להן, בינן לבין עצמן) ולכן אני לא מוצאת לנכון לשפוט את התנהגותן או להניח, בהתנשאות מסוימת, שהייתי נוהגת בהכרח אחרת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש