 |
שני סיפורים מהבית המשותף:
א. לפני כשנתיים הסתיימו השיפוצים בבניין, וזוג צעיר עבר להתגורר מתחתי. אחת לכמה זמן, בעיקר בסופי השבוע, היו נשמעות טריקות דלת חוזרות ונשנות וצעקותיו של גבר דרך פתחי האיוורור המחודשים. בתגובה הייתי תוהה אם מדובר באלימות משפחתית שיש לדווח עליה, ומסתפקת בלברך את השכנה בלבביות יתר ולהמשיך בהתחבטויות פנימיות. יום אחד החבטות נעשו עזות והצעקות עוד יותר רמות. אני המשכתי במנהגי. לאחר מכן התופעה נפסקה. המשכתי להתקל בשכנה ולברך אותה בלבביות, והגעתי למסקנה שהיא "עשתה את הצעד הנכון". עד שלפני כשבועיים נתקלתי בבחור שוב. כנראה שהם פתרו את הבעיות בדרכם הם. אני בכל מקרה סתם יצאתי שכנה חטטנית.
ב. פגשתי היום זוג שכנים פנסיונרים. "שמעת מה שקרה ביום ראשון? היו צריכים להזמין את המשטרה." השכנים מתחתיהם השמיעו "מוסיקה נאצית אסורה בקולי קולות והשכנים שממול הזמינו בסוף את המשטרה, והם אפילו לא פתחו להם את הדלת". "זה היה נורא, הם השמיעו רוק נאצי מחריש אוזניים, רמשטיין, או משהו כזה."
לא שוכנעתי שהשכנים מלמטה נאצים. עם זאת, חיבתי לשכני הפנסיונרים גברה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש