בתשובה לאחד מהפריפריה, 28/10/11 16:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בישראל חובת עבודה בכפיה היא רק בכפיפות לחוקי המדינה , לא על פי חובה ערטילאית מהסוג שאתה קורא לו "אחריות שבאה מהמקצוע". אני מניח שלגבי שירות קבע בשירותים כגון צבא ומשטרה החוק קובע במפורש איסור התפטרות לפני תום חוזה העבודה. לגבי כל שירות שאין חוק כזה חל עליו, ההתפטרות מותרת למי שאינו רוצה להמשיך ולעבוד במקום העבודה שלו. מעבר לאמור למעלה, עבודת כפיה בישראל אינה נעשית על פי _חוקי עבודה_ אלא על פי צווים לשעת חירום (שדומים באופיים לצווי 8 לגבי שירות בצבא בזמן מלחמה). צווי חירום אילו אמורים להיות מוכרזים לזמן קצר (נאמר ל- 6 חודשים), כדי לאפשר למערכת להתארגן להחלפת העובדים בכפיה בעובדים מרצון. נדמה לי שעד היום הוצאו צווי חירום לגבי עבודה אזרחית רק במצבי חירום קיצוניים (כגון בשעת מלחמה). לבתי החולים ולמדינה לא נידרשים יותר מ- 6 חודשים כדי לשכור רופאים חדשים במקום רופאים שהתפטרו , אבל זה רק אם המדינה תהיה מוכנה לשלם שכר גבוה יותר לשכירים החדשים. אם המדינה תציע שכר נמוך (כמו השכר היום) רק מעט מאוד רופאים מחליפים יסכימו לתנאי העבודה. כלומר מבחינת היכולות של המדינה אין למדינה שום בעיה תיפעולית בשכירת רופאים חדשים שיחליפו את המתפטרים. זה שהמדינה לא רוצה לשכור רופאים חדשים בשכר גבוה יותר אינו כוח עליון, זהו רק רצונו של האוצר להפוך אזרחים לעבדים שלו (כדי שיעבדו בשכר נמוך בניגוד לרצונם). הרופאים המתפטרים אינם אמורים לפתור את הבעיות _הכספיות_ של המדינה. אם המדינה לא רוצה לשלם יותר לרופאים שכירים חדשים שיחליפו את המתפטרים זו בעיה של המדינה בלבד (לא של המתפטרים). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |