 |
"את" במשמעות הזו היא אמנם בהשפעת הצרפתית, אבל נשענת (ולו כתירוץ, אבל תירוץ יפה) על ה"את" העברית העתיקה - לא זו של המושא הישיר, אלא זו שנרדפת ל"עם", ושעברית המודרנית חילקה את השימושים עם "עם" וקיבלה את הצורות הנטויות: "אִתה", "אִתכם" וכו'.
ולעניין, זה שהעברית שאלה בעבר זה לא מפחית את החשש משאילת-יתר בהווה. בעיקר שהשאילות הן על-חשבון צורות מקוריות. כן, אני מניח שגם השאילות בעבר באו בגלים, וחלקם היו בוודאי גדולים לא פחות מהגל האנגלי הנוכחי. מצד אחד, מזווית הראיה של היום לא קרה אסון. מצד שני, בעצם סביר שכן הפסדנו הרבה. בקובץ המאמרים "בלשנות עברית תיאורטית" שהזכרתי פעם יש מאמר מרתק במיוחד של גליה חטב (עורכת הקובץ) על הפועל המקראי; זה מאמר שמדבר על מחקר פורץ דרך, ורק מרפרף על הרקע ההכרחי, אבל אפשר להירמז ממנו על עובדה ידועה לבלשנים מקראיים, שזכתה למונח "קריסת הזמנים", שבה מערכת זמני הפועל התנוונה לעבר-הווה-עתיד בלבד שיש לנו היום, לאחר שבספרים המוקדמים יותר במקרא יש מערכת עשירה בהרבה, כמו שאנחנו מכירים מאנגלית וצרפתית (לא בהכרח בפרטים).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש