בתשובה לברקת, 02/10/11 20:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סליחה, את מרמזת שינוקות שנולדו חמישה ימים מאוחר יותר אינם אקזמפלרים של מושלמות מהממת? (וגמכן בהצלחה. זה כיף.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(מה כיף, רק שאני אדע? בינתיים אני מתמלאת בעתה בכל פעם שמציעים לי להשאר לבד עם תינוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מגלה כל הזמן מחדש שכשהורים ותיקים מדברים עם הורים טריים, ובמיוחד עם הורים לעתיד טריים, הם מנסים "להפחיד" אותם כל הזמן, ואיכשהו מדלגים על כמה שזה אושר. אז נכון, בחודשים הראשונים לא ממש ישנים. וגם אחר כך לא, רק שמתרגלים לזה אז כבר לא עושים מזה עניין. והגוף מתנהג בצורות לא צפויותת, והאחריות, והכל. אבל כל זה מגומד לחלוטין מול כמויות האושר והאהבה. אני חושבת שהסיבה שפחות מדברים על זה היא שקשה להסביר את הסוג הזה של מאוהבות ועונג למי שלא חווה אותה. זה לא כאילו שעד היום היית מאושרת/שמחה/מאוהבת על סקאלה של 1-5, ופתאום הסקאלה נפתחת עד 20. זה כאילו שיש לך חוש חדש. כאילו שעד עכשיו זה היה 1-5 ועכשו זה צהוב בהיר. או סי במול. וזה מאד כיף, כי את מקבלת אדם חדש שאת מאד מאד אוהבת, והוא (או היא, אבל אני מדברת מהחוויה האישית שלי אז אצמד למין אחד) אוהב אותך בטירוף בחזרה. אף פעם לא נאהבת ככה בחיים שלך. את מסתכלת בעינים שלו, וברור לך שבעיניו את הדבר היפה ביותר, המושלם ביותר, המוכשר, הנבון והמדהים ביותר בעולם. ושעצם קיומך הוא כמו השמש בעולם - בלעדייך לא יתכנו חיים. ואת יכולה לבלות זמן על האדם הזה, ללמד אותו, לחבק ולנשק אותו כמה שאת רוצה, לשוחח איתו (גם כשנראה כאילו שהוא לא מבין! ומעודדים אותך לעשות את זה!), את יכולה להקריא לו סיפורים שאת אוהבת, לשיר לו שירים שאת אוהבת (ועד גיל מסויים הוא גם יחשוב שאת שרה נפלא), ובאופן כללי לחוות שילוב נהדר של לנסות לעצב את אופיו לטעמך יחד עם ההשתאות וההבנה שיש לו אופי וטבע והעדפות שהן לחלוטין שלו. אני לא אגיד שכל רגע שלי איתו הוא נפלא. אני לא משוגעת, כן? אני אוהבת אותו נורא, ומדי פעם אני בהחלט צריכה להתקשר לאמא שלי ולהודיע לה שהיא מאד התגעגעה אליו, ושאני אורזת לו תיק לסוף השבוע. ויש לי מדי פעם דחפים להוריד אותו באסלה, ומדי פעם אני חושבת שאהיה מוכנה לשלם לא מעט בשביל שהוא ישתוק לשלוש דקות. אבל בסך הכל, כשאנחנו הולכים יד ביד לבית הספר בבוקר, אומרים שלום לכל חתול, הוא שר לעצמו שירים קטנים ומדי פעם שואל שאלות כמו "כשאני אהיה גדול ויהיו לי ילדים אני עדיין יהיה הילד הקטן שלך, אמא?" או הסאגה הבלתי נגמרת "מי מנצח את מי" שבה עברנו כבר על כל האפשרויות, מדארת' ווידר מול ספיידרמן ועד ינשוף מול חתול, אז החיים בהחלט נראים לא רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אי פעם היה לי פאסון, אז בזאת השמדתי אותו לחלוטין. אבל אני די בטוחה שכבר שנים שאין לי פאסון, אז ניחא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע על פאסון, אבל זו אחת התגובות היפות שקראתי בנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) פחחח, כזה חיסול טוטליסטי של פאסון עוד לא ראיתי מימיי. כתבת נהדר, כל כך סחפת אותי בהתרגשות שלך, העלית דמעות בעיניי. ונתקפתי עצב בגלל ילד אחר, משקפוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אחר כך הוא מקבל תבונה, ומבין שאת לא הדבר היפה ביותר, המושלם ביותר, המוכשר, הנבון והמדהים ביותר בעולם. וגם מביע את זה בנחרצות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא אם הוא הבן של סינדי קרופורד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אוהב את סינדי קרופורד. איך היית מגיב לו היא היתה אמא שלך? _____________ גם לי כל הזמן אומרים אנשים זרים בגילי כמה ההורים שלי נפלאים. אלא אם הם החברים שלי ואז הם אומרים לי כמה הם נוראיים, אבל זה בגלל שהם שומעים עליהם בעיקר את הדברים הרעים. ומנגד, גם אני לא הייתי מחליפה את ההורים שלי באלה של חברים. ההורים שלהם זוועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההורים שלי נהדרים. וזה מוזר, כי זכור לי במפורש שלפני עשרים שנה הם היו איומים, ברמה של העמדה לדין בהאג. אבל בעצם לפני שלושים שנה הם גם היו נהדרים. אז אם ככה טוב שזה עבר להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בן 14, אבי היה כל כך בור וטיפש עד שלא יכולתי להימצא בחברתו. כשהגעתי לגיל 21, נדהמתי לראות כמה הזקן למד ב־7 שנים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. הייתי מעדיף שהיא תהיה אישתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. למדתי עליך דברים חדשים היום. ______________ אני הייתי מעדיפה אשה שגם יהיה לי מעניין איתה. אבל זה אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'Tis better to have loved and lost אם כי אני לא יודעת אם לטניסון היו ילדים.
Than never to have loved at all. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל לא במקרה של ל.ב.פ המהממת וצאצאה המשובח. במשפחה המרגיזה שלהם אין פער בין-דורי, רק עקיצות קלות שנשכחות כשכולם יורדים על עוגת התפוחים בנוסח מיין, או משהו (שהיא אפתה!). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיסיסיפי. מה פתאום מיין? מה זה, לובסטר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידע שלי על ניו-אינגלנד מתבסס בעיקר על כתביו של ג'ון אירווינג (כרגע ליד המיטה Last Night in Twisted River) ולפיהם מיין היא מעצמת תפוחים (בעיקר אם קוראים את The Cider House Rules). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם אמנם מעצמת תפוחים, אהל לא מעצמת אפיה. המומחיות כאן היא דרומית או של הפנסילבניה דאצ׳ - כלומר אמיש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זה לא ברור? התפוחים הם בנוסח מיין, לא העוגה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |