בתשובה להאייל האלמוני, 26/09/11 14:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, ההשוואה שלך1 הייתה לעזה, לא "לכל מקום על הגלובוס". טיילתי בדרום מזרח אסיה ובאמריקה הלטינית, באף אחד מהן לא מצאתי מדינה עם העוצמות שיש להודו. הקיצוניות הזו לא מתאימה לכל אחד, והיא בטח דורשת התמודדות מסוימת שלא דורש, למשל, טיול במדינות מערביות (וגם טיול במדינות עולם שלישי נינוחות יותר), אבל היא גם נותנת, בעיני, הרבה יותר. ספיציפית לגבי הטענות שלך - כן, עוני איום2 אבל גם עושר מטורף (הרבה פעמים אחד בצמוד לשני), אוכל מצוין (לא לחובבי בשר או לנרתעים מחריף), מחירים זולים (התקציב החודשי הממוצע שלי, כתרמילאית, היה נמוך מאלפיים שקל לחודש. גם כשטיילתי תקופה קצרה בנוהל "תיירת", המחירים נשאו נמוכים בואכה מגוחכים ביחס לכל מדינה אחרת שטיילתי בה), ומהישראלים אפשר להתחמק בקלות ברגע שסוטים משביל החומוס הידוע לשמצה. כאמור, הודו זו מדינת ענק. קצת קשה לי להתייחס אליה כאל "מדינה", כי עבורי הטיול שם היה מקביל לטיול באירופה יותר מאשר לטיול בצרפת או איטליה. מעבר לכך, תרבות הינדואיסטית או בודהיסטית, למשל, לא תוכל למצוא באמריקה הלטינית או במדינות המערב. בדיוק באותו האופן שלא תסע להודו אם אתה מתעניין במקדשי המאיה או ארכיאולוגיה אצטקית. גם את הרי ההימאליה קשה להאמין שאפשר למצוא בניו זילנד, למרות שיש שם טראקים יפיפיים אחרים4 1 או של האלמוני שעניתי לו. 2 ולא בכל מקום. יש הבדל משמעותי בין העוני בערים לבין העוני, אם אפשר לקרוא לו ככה, בכפרים. יש מקומות בניקרוגאווה שהיו לי יותר קשים מהבחינה הזו מאשר אזורים מסוימים בהודו. יש מעט מאד דמיון בין רג'אסטן, לגואה לביהאר ואין דין דלהי3 כדין לה או מאלאמפורם. 3 שפנים רבות לה. יש חלקים בניו דלהי שגרמו לי להסתכל בקנאה ולקוות שיום אחד יהיו אצלנו ערים שיראו ככה. דלהי היא הרבה הרבה מעבר למיין באזר, על קבצניו וטינופתו והמולתו הבלתי נגמרת. 4 כך סיפרו לי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם עזה היא מקום על הגלובוס. משום מה, עושר מטורף לא עושה לי את זה. תרבות הינדואיסטית אפשר למצוא בנפאל, וגם נופים מדהימים (כך אומרים), תרבות בודהיסטית אפשר למצוא בסין (ואז גם להנות מהאוכל הטוב בעולם במחירים מצחיקים), אבל משום מה קשה לי להאמין שיש הרבה ישראלים שבאמת מחפשים אתרי תיירות עם ''תרבות הינדואיסטית'' באופן ספציפי (להבדיל מאתרי תיירות עם תרבות זרה שזה נשמע לי סביר למדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אז עכשיו אנחנו מדברים על ההעדפות האישיות (הלגיטימיות, כמובן) שלך. שזה סבבה, כי קודם פסלת תת יבשת שלמה באופן גורף. תרבות בודהיסטית אפשר למצוא גם בלאוס ובקמבודיה, הן שונות זו מזו, ושונות משמעותית (בעיניים הלא בקיאות שלי, לפחות) מזו שבהודו. אני מניחה, על אותו המשקל, ששלושתן שונות מהתרבות הבודסיהטית שבסין. הכוח של הודו, מה שגרם לי לאהוב אותה כל כך1 זה הדרך שבה כל הדברים שאפשר למצוא במקומות אחרים,2 משתלבים בה. 1 ברמות שהפתיעו אותי מאד. לא תכננתי לנסוע להודו, התגלגלתי אליה חצי במקרה ויצאתי מנקודת הנחה שיש סיכוי סביר שלא אהנה שם. זה לא הטריד אותי כי ידעתי שמשם אוכל להמשיך בקלות לנפאל או לבורמה, שתי מדינות שמראש חשבתי שיותר יתאימו לאופי שלי. 2 אגב, באותה מידה אפשר לומר "תרבות הינדואיסטית אפשר למצוא בהודו, אז למה לנסוע לנפאל?" או "תרבות בודהיסטית אפשר למצוא בלדאק, אז למה לטוס לסין?"3 3 מה גם שאוכל סיני - לפחות בגירסתו הדרום-מזרח-אסייתית והישראלית - אני לא אוהבת. שלא לדבר על הקשיים שמתמודדת איתם מי שלא אוכלת מיני שרצים ובעלי חיים. הודו, מהבחינה הזו, היא גן עדן לצמחונים ומקלה מאד על מטיילים דתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה עושה מישהי שלא מסוגלת לאכול חריף ושיש לה גם רגישות מיוחדת (בריאותית, אמיתית, לא כסוג של התפנקות) למזונות שעלולים להיות מזוהמים בכל מיני דברים בלתי מזוהים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערכתי? מה שעושים חולי צליאק באיטליה. מביאים אוכל מהבית, או מבשלים בעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבקשים בלי חריף, ומתמודדים עם החריפות הבינונית שמקבלים :) במסעדות לתיירים המנות פחות חריפות, הרבה מנות מורכבות ממנת אורז לבן עם תוספת עשירה בצד, כך שאפשר למתן את החריפות אם משנים את היחס בין האורז למנה "עם הטעמים". או שמקללים עד שמתרגלים. בעניין הרגישות אין לי מה לומר. הודו לא מדינה נקייה ואם יש רגישות מיוחדת שיכולה להיות מסוכנת - לא הייתי לוקחת את הסיכון.1 אם זו "סתם" קיבה רגישה, פשוט להקפיד יותר בהתחלה על מה שאוכלים (לא ירקות טריים, לא בשר, לא ביצים, לא מזון מדוכני רחוב, לשים לב לאיזה מסעדות נכנסים, לא מים מהברז), להצטייד בכדורים שמאטים פעילות מעיים ומלחים, וכשקורה משהו, לעצור לכמה ימים. כמו כולם.2 1 אבל זה נכון, גם אם ברמות משתנות, לגבי כל מדינת עולם שלישי. 2 פגשתי את אמא שלי ברג'אסטן אחרי חודשיים של טיול. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לה היה "את תראי, בחודש הראשון בהודו כולם מדברים על הקקי שלהם.4 זה כמו קסם - יכולים לשבת סביב שולחן אחד דוגמנית על, מדענית טילים, צלם חדשות, חייל משוחרר ומורה למתמטיקה, אפס הכרות קודמת ותחומי עניין משותפים, תוך חמש דקות הם ישוו יציאות - צבע, מרקם ותדירות". היא צחקה. שעתיים אח"כ פגשנו דוקטור דני שהתיישב איתנו לארוחת צהרים. פחות מחמש דקות(!) אחרי שהציג את עצמו, הוא כבר ילל על הבטן שלו.3 3 איך אפשר שלא לאהוב מדינה שמקלה כל כך על פתיחה בסמול טוק, איך. 4 אחרי חודש את עוצרת ופתאום קולטת שכבר שלושה ימים לא שמעת על הקקי של אף אדם זר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוקח את הדיון לכיוון אחר: פעם עבדתי בשירותה של חברה פרמצבטית גדולה שמייצרת, בין השאר, תחליף חלב לתינוקות (פורמולה). הם ערכו ניסוי קליני גדול בו השתתפו כ-10000 תינוקות, שקיבלו סוגי הזנה שונים (לפי בחירת ההורים) - פורמולה של החברה, פורמולה של מתחרים, הנקה, חלב פרה וכולי. הורי כל תינוק ניהלו יומן ובו תיעדו כל יום את הקקי של ילדם האהוב: ריח, צורה, מרקם, צבע, תדירות ועוד. עלי הוטל לנתח את הנתונים ולבדוק האם הקקי, (סליחה, תוצרי מערכת העיכול) של תינוקות שהוזנו בפורמולה של החברה עדיף על זה של תינוקות אחרים. סיפרתי את כל הסיפור הזה, בהפשטות הנדרשות, לבני הבכור שהתעניין מה אני עושה בעבודה (הוא היה אז בן 5). הבחור הקשיב בעניין, ולבסוף שאל: אבל כל התינוקות האלה, כשהם בוכים הם לא מפריעים לך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התיאור הססגוני...:} | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שזכרוני המעומעם עדיין נכון... גם בצבא בתקופה הראשונה (ובמילואים עד הסוף המתוק) מרבים לדבר על יציאות (אם כי לא זכור לי שדובר בצבע ובמרקם - בעיקר דובר על תדירות ומשך היציאה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רופא שאל חייל שהגיע אליו בגלל כאבי בטן איך היציאות. ''חרה,'' ענה החייל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |