 |
אני קורא עכשיו את הספר המצוין שירים. לדעת לאהוב1 מאת רון לוי ומלי מאיו-לוי. הספר מנתח 22 שירים עבריים, ובכל אחד מהם מפרש בהרחבה ובהעמקה את המילים, הלחן, ובעיקר - תוך ירידה לפרטים דקים, שורה שורה - את הקשר ביניהם. יש גם הקלטות נלוות לכמה שירים נדירים, תווים, וטיפים לביצוע.
אחד מ-22 הנבחרים, וכמו האחרים הוא נבחר כדוגמה חיובית, הוא זה שעבורי היה המקרה השלילי ביותר במאמר: "שלל שרב". כפי שאסף רזון העיר בדיון, מתברר שאריאל כתב את המילים ללחן מוכן של פוליקר. ועדיין אני מחזיק בדעתי שהמילים לא מתאימות ללחן - אולי, כשם שאחרים לא מצליחים להלחין ולבצע את המילים שלו, כך אריאל לא היטיב לתמלל לחנים של אחרים.
יותר בפירוט, הספר מנתח יפה את שלושת הבתים הראשונים, שבהם המילים והלחן יותר מתאימים; הנקודה היחידה שקצת בעייתית בעיני היא "היא לא יודעת כמה תוכל למשוך, היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך". הלוויים רק כותבים על זה "הסקוונץ המדומה מתקשר לחזרה בטקסט", מה שנכון, אבל לטעמי מבחינת המילים היה עדיף שהשורה השנייה תהיה גבוהה יותר מהראשונה ולא ההפך. אבל זה בקטנה, ואם הלחן נתון לא הייתי שולח את אריאל לשנות את המילים בשביל זה.
הבעיה היותר גדולה, כפי שכתבתי במאמר, הוא בדיוק בשורות המקבילות בבית החמישי - "בשדרות הרעד עובר, גובר, בחצרות הפחד נובר, צובר". הלוויים רק כותבים "שהמנגינה של הבית הטקסטואלי השני הולמת גם את הבית הטקסטואלי החמישי... שתי השורות הדומות בטקסט... מתחלפות בשתי שורות אחרות". לדעתי, לא רק ששוב דרושה עליה מהשורה הראשונה לשנייה, כאן דרושה עלייה בין שתי המילים המתחרזות בכל שורה - ויש ירידה. שלא לומר, נפילה.
בטיפים לביצוע הם כותבים:
"את השיר אפשר לבצע בגישות שונות: גישה דרמטית - ביצוע רצ'יטטיבי ששם דגש על הטקסט ועל סיפור העלילה, מתאימה לזמרים בעלי נטייה למשחק. גישה קברטית - ביצוע המתייחס לצד האפל של חיי הלילה בערי החוף באשר הן. אפשרות שלישית - ביצוע היוצר תחושת עמימות ואווירה מערופלת בדגש על המנגינה. במובן הרגשי אפשר להתחבר לחוויות אישיות, כמו: יאוש, תקיעות, חוסר מוצא, פחדים, חרדות וכו'."
אני מסכים, ושואל את עצמי מה הגישה של גידי גוב, ועונה - אף גישה. הוא מבצע את השיר סתם.
1 חגי חיטרון כתב ב"הארץ" על הספר, ואני מצטרף לרטינתו על השם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש