בתשובה לשוקי שמאל, 08/09/11 18:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. -ג. משקלה של האנטישמיות בקביעת הזהות היהודית קשה להתווכח עם זה שהאנטישמיות היא חלק מהותי (אם לא ה...) מהתולדות (גם המומצאות וגם האמיתיות) של העם. כל ארועי קוממיות עם ישראל ביציאת מצריים מתחילים בחשש האנטישמי של פרעה מפני העם המיוחד. חצי מהחגים שלנו (רצו להשמיד אותנו, ניצלנו, עכשיו נאכל) הם על אנטישמיות. מכולם פורים והמן מושכים את תשומת הלב שלי. המן הוא פקיד בכיר מאד במערכת השלטונית של האימפריה של אחשוורוש. המשפט המצמרר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" מתאר את היהודים בעיני כל שלטון אימפריאלי, מפרס ומדי ועד גרמניה הנאצית. המן מקים מערכת ביורוקרטית להשמדת יהודים בכל רחבי האימפריה. החלק המעניין לדיון שלנו הוא שמתקופת פרס ועד הרייך השלישי כל כך קל להבחין ביהודים עד שמערכת ביורוקרטית שנועדה להשמיד אותם לא נתקלת בבעיות מבניות של זיהוי כפי שמן הסתם היתה מסתבכת לו היתה צריכה להשמיד את היבוסים או השד יודע איזה עם אחר שנטמע באימפריה הפרסית, כך וכך דורות אחרי שגלה מארצו. מאידך, איזו עילה היתה להמן להקים מבצע חיסול נגד הגרגשים או היבוסים? האתוס היהודי "בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים" (לא, לא לשלוט בעולם, רק לקיים את מצוות עבודת ה') תמיד תקע אצבע בעינם של מוסדות שלטוניים. ההתבדלות והאנטישמיות יתכן שהזינו זו את זו, אבל ההתבדלות היא המקור וההוכחה היא על דרך השלילה- לו ההזנה היתה הדדית מספיק היה דור או שניים ללא אנטישמיות כדי לפרק את העם. לכן אני אומר- אמנם האנטישמיות היא חלק לא מבוטל מהזהות היהודית, אבל לא מההגדרה העצמית של היהדות. הדת היהודית קבעה חוק ברור מי נכנס בקהלה, ובכך אפשרה אמנם למנגנוני שמד בירוקרטיים לפעול נגדה בקלות יחסית, אבל אינה נזקקת לאנטישמיות כדי להתקיים, כפי שעלולים להסיק מהטיעונים שלך. חוק השבות, לעומת זאת, הוא תולדה מובהקת של האנטישמיות במאה ה 20. אתה רשאי לטעון שכך גם מדינת ישראל כולה, וזה טיעון שיהיה מעניין להתמודד מולו, אבל כאן הויכוח עובר לרמה האזרחית, היינו של הלאומיות הישראלית, ולא של העם היהודי. ד. - ח. בית לאומי מול מדינת מהגרים אני חושב שהציונים, מהרצל ועד בן גוריון, הם דוגמה לעבודת נמלים שמצליחה להסיט את נהר ההיסטוריה מנתיבו. איני יודע מה היה עולה בגורלו של המפעל הציוני אלמלא השואה, אבל האימפריה הבריטית הלכה והתפרקה בכל מקרה. אני מסכים שהשואה הפכה את הציונות לאופציה השפויה היחידה, וכאילו כל מה שהמנהיגות הציונית פעלה למענו הפך לרלבנטי ודחוף פתאום. אבל הרקע של השואה בהקמת המדינה לא שינה את המהות של הציונות שביסודה. נוצר באמת פער גדול בין האידיליה לבין המציאות בשטח, אבל עיקר הפער הזה התבטא דווקא בצורך של המדינה להלחם על קיומה מיד לכשקמה. העולים החדשים שקיבלו רובה ביד ומתו כעבור יומיים בלטרון הם הפער הגדול. סיפורו של וולף נהג המונית שהסיע אותי כמה פעמים1 הוא מבחינתי תמצית התקומה. ט. - יב. מגילת העצמאות כטקסט מכונן. אני חסיד גדול של מגילת העצמאות כטקסט מכונן שמציב מסגרת למדינה ולישראליות כאחת. אתה סבור שהדואליזם של מדינת היהודים מקורו בשבר בין החזון של מדינת הלאום היהודי לבין המציאות של הערב רב המהגר, ולכן ככל שעובר הזמן הלכידות החברתית בארץ מתפוררת "הציבור הישראלי הופך יותר ויותר לקואליציה רופפת ולא נוחה של קהילות דתיות, אתניות ומעמדיות" אני משוכנע שהדואליזם ביסוד המדינה שונה לחלוטין, ועמוק בהרבה. המתח ביסודה של המדינה, וכפי שהוא מבוטא ללא רבב במגילת העצמאות, הוא בין ה"יהודית" מצד אחד לבין ה"דמוקרטית" מצד שני. הזהות שהצבעתי עליה, בין העם היהודי לדת היהודית, שנמשכה לאורך מאה דורות, עומדת לראשונה תחת מתקפה. מעולם לא יכול היה היהודי להיות יהודי בדתו אך לא להשתייך לעם היהודי, וגם לא להיפך. הזהות היתה מלאה. היהדות אינה דמוקרטית. היא מעולם לא התיימרה להיות כזו. היא מעניקה בצו אלוהי זכויות וחובות למי שנולד לאם יהודיה. ההיתוך של יהודית ודמוקרטית יחדיו הוא הבלתי אפשרי שמתרחש כל הזמן. הכרזת העצמאות של העם היהודי בארצו יצרה את ההיתוך הזה, ואנחנו חיים אותו. מבחינה זו הקמת המדינה היא מפץ גדול ביהדות הרבה יותר מאשר כל השואות שהתרגשו על העם היהודי לאורך הדורות, כי לראשונה יתכן שינוי - אלטרנטיבה או תוספת לדת היהודית - בזהות של העם. אם בעיני חלק גדול מהציבור הרב עובדיה יוסף הוא קריקטורה, זה מלמד על העומק של השינוי. אני סבור שהתהליך עדיין בפעולה, ולבטח לא יסתיים לפני שימות דור המדבר (דור תש"ח). ההורים שלנו חוו את השבר, הילדים שלנו כבר גדלים לתוך מציאות מגובשת של לאום ישראלי. ______ 1 גם ככה התגובה הזו כבר ארוכה מדי, או במלים אחרות אין לי זמן עכשיו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. "אבל כאן הויכוח עובר לרמה האזרחית, היינו של הלאומיות הישראלית, ולא של העם היהודי." - לדעתי ליבו של הויכוח עוסק ביחס הנכון בין הלאומיות הישראלית לבין הזהות היהודית. מיצוי טענתי הוא שהסירוב שלנו לוותר על הזהות המוחלטת (אחד לאחד) בין הזהות היהודית לזהות הישראלית הוא אחד מן הסיבות המרכזיות איך הגענו לאן שהגענו. ב. "הזהות שהצבעתי עליה, בין העם היהודי לדת היהודית, שנמשכה לאורך מאה דורות, עומדת לראשונה תחת מתקפה." - אני לא משוכנע שזה נכון היסטורית. בתקופת הורדוס הגדול, ממלכתו התאפיינה ע"י סכסוכי דמים בין האוכלוסיה ה"יהודית" לבין ה"יוונית". לי לא ידוע על הגירה גדולה של יוונים לא"י או על קבוצות אתניות לא יהודיות שהחלו לפתע לתפוח (נהפוך הוא, התקופה החשמונאית התאפיינה במגמה של ייהוד מרצון ובכפייה). מי הם אותם יוונים/מתייונים שמנו כמחצית האוכלוסיה לערך בממלכת הורדוס? לדעתי רבים מהם היו יהודים אתניים (או שומרונים שזה יהודים לא מגולי בבל השבים) שהיו בלשון זמננו "חילוניים" ונוטים אחר ההלניזציה בת זמנם (כפי שקרה במצריים הפרעונית). אני מניח שכל התושבים הללו נטמעו ברבות הימים לתוך האוכלוסיה הרומאית-נוצרית לעומת ה"יהודים" האדוקים שנותרו נבדלים וכותבי ההיסטוריה היהודית בסופו של דבר באו מקרבם. ג. "הילדים שלנו כבר גדלים לתוך מציאות מגובשת של לאום ישראלי" - אתה בטוח שהילדים שלנו בבני-ברק ובשכונת הבוכרים גדלים למציאות של לאום ישראלי ולא לאיזה מציאות סאלאפיסטית-ריאקציונרית (ע"ע "השבת עטרה ליושנה")? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה היסטורית קטנה: ב. יכול להיות שהשומרונים היו "קרובים" מבחינה אתנית ליהודים והופרדו מסיבות של קנאות דתית בראשית בית שני (ר' ספרי עזרא ונחמיה). מה שברור הוא שבתקופתו של הורדוס, מאות שנים מאוחר יותר, מדובר כבר על עם שונה. החשמונאים גיירו את האדומים והייטורים, אך לא את השומרונים. כמוכן, היו בארץ אוכלוסיות רבות נוספות מלבד היהודים (והשומרונים. והיו גם מושבות של חיילים יוונים ותיקים. ר' לדוגמה דקאפוליס [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עד כדי כך בקיא כדי לומר משהו בנחרצות, אבל יש כל מיני פרטים שלא תואמים את התמונה שהצגת. הורדוס הגדול שהיה יהודי ע''פ דתו גדל והתחנך בסביבה שומרונית ואורח החיים שלו היה כפי המקובל בסביבה השומרונית. נכון שבעיקר קנאי הדת הרבו להזכיר את שורשיו האדומים-נבטיים אבל זה לא היה עניין רציני. היהודים שנאו את הורדוס בגלל מעשיו ולא בגלל מוצאו ה''מפוקפק'' ולמעשה המשנה ביחסה לאחד מנכדיו של הורדוס הדגישה שאין שום פגם ביהדותו של הורדוס. אין מחלוקת על כך שהיחסים בין יהודים לשומרונים היו קשים מאד אבל אני לא בטוח שמקור המחלוקת היה דתי (משהו מעין יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל). גם הדקאפוליס, דוגמה ממש לא טובה. אאז''ן מיוספוס פלאביוס, בית שאן (אז סקיתופוליס בירת הדקאפוליס) היתה בחלקה יהודית ופלאביוס מאזכר אותה בקשר לסירוב יהודיה להצטרף למרד הגדול. היהודים וה''נכרים'' תושבי בית שאן נלחמו ביחד במורדים היהודים, מה שלא מנע אח''כ מן הנכרים לטבוח ביהודים. נדמה לי ששאלת היחס בין האתנוסים השונים בממלכת הורדוס כחלק מן העולם ההלניסטי היא יותר סבוכה ממה שאפשר להתרשם מדיווחים חד צדדיים מאותה תקופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. היחס הנכון בין הלאומיות הישראלית לבין הזהות היהודית הוא לדעתי נושא חלש לויכוח. אין יחס נכון, יש רק התגלגלות של מהלך ההיסטוריה. הסירוב לוותר על הזהות בין הדת היהודית לעם היהודי טבעי ומובן. להעמיד משקל נגד לדת היהודית הוא לא דבר של מה בכך. ב. מגמות התבוללות והטמעות באורח טבעי התגברו כאשר היהודים חיו בסביבה פלורליסטית, ולא השפיעו במיוחד על הזהות של העם. בתקופות קודמות של שלטון עצמי נותרה הדת מרכז החיים. בית המקדש היה המגדלור והעליה לרגל אירוע מרכזי. הפרק הנוכחי של שלטון עצמי, בגלל הנסיבות ההיסטוריות ואחרות, תוקף לראשונה את הזהות בין העם היהודי לדת היהודית, תוך שהוא יוצק ערכים לעתים מקבילים, לעתים חלופיים, לערכים המסורתיים. הציונות, התחדשות השפה העברית, הקיבוץ, צה''ל, ספרות ומוזיקה (שיונקות בלי בושה גם מהמקורות הדתיים). כל אלה מקורות רבי עוצמה לתוכן חדש שנמזג כל העת לזהות היהודית החדשה. ג. הילדים בגנים לומדים את חגי ישראל. החגים הדתיים ויום העצמאות מקבלים מעמד שווה בנפשם. לגיבורים עממיים דתיים כמו שמשון ובר כוכבא מצטרף טרומפלדור שמסר נפשו על קידוש הארץ. יתכן שבגני ילדים בבני ברק יום העצמאות אינו נחגג, ובבית הספר לא מספרים שם על טרומפלדור. זה לא משנה. הזרם המרכזי בחינוך מנחיל לילדי הגן מסורת יהודית שכוללת את ביאליק ונעמי שמר. אני לא יודע האם ''שש וחצי, מחר יום הולדת'' יהיה ביטוי מוכר בעוד מאה שנה. זה לא משנה. כשם שאתה לא חייב לדעת לצטט את גתה כדי להיות גרמני. כשאתה גרמני גתה וניטשה כבר מזוגים לתוך הרקע שלך. כשאתה יהודי הרמב''ם נמצא לך ברקע גם אם אתה לא יודע מי זה בכלל. אני מאמין שגם יוסי בנאי ודן בן אמוץ כבר נמצאים שם ברקע של ילדינו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |